טיפול פסיכולוגי בדרך כלל אינו טיפול גופני. הרובד הגופני מתבטא בהתנהגויות, פעולות, ומעשים ממשיים של העצמי ושל כל אחד מבני המשפחה. מחד, קיימת הסכמה במרבית הגישות של הטיפול הפסיכולוגי והטיפול הזוגי והמשפחתי כי זהו אחד המקורות המרכזיים להבנה של יחסי האדם בינו לבין עצמו ובינו לבין משפחתו. מאידך, החשיבות של הקשר גוף-נפש, עדיין נמצא בלימודי הפסיכותרפיה והטיפול המשפחתי במקום מישני לרובד המנטלי. אם אוזנו של המטפל אינה כרויה באופן מיוחד, ואם אינו יודע לשאול את השאלות ולהבין את התשובות הקשורות ברובד הגופני, הוא עלול לאבד מידע חשוב זה - מידע שהינו ראשוני ביותר, ועל כן חיוני כל כך לתהליך הטיפולי הפסיכולוגי עם אדם יחיד והטיפול המשפחתי והזוגי שכולל שני אנשים ויותר.
בטיפול הזוגי והמשפחתי ובפסיכותרפיה דינאמית, כגון הגישה התייחסותית, הרובד הגופני מושתק בין בני הבית על אף נוכחותו הגלויה. חלקו נראה לעין ולכן ידוע לבני המשפחה וחלקו ידוע רק לעצמי ולא לבני המשפחה הסובבים. על כן, לעתים קרובות, הרובד הגופני מהווה מקור מרכזי של הלא-ידוע המשפחתי.
בטיפול זוגי או משפחתי, המטפל רואה ישירות אינטראקציות ממשיות בין בני המשפחה, בעוד שבטיפול פסיכולוגי אינדיבידואלי ניתן רק לתאר אותן: מבטים בין בני המשפחה, צעקות, נגיעות, הבעות הפנים של האחד כאשר השני מדבר, הפניות הגוף ועוד. בלימודי הטיפול הפסיכולוגי האישי ובלימודי הטיפול הזוגי והמשפחתי, ניתן דגש לאופן שבו המטופלים מתארים איך הם מרגישים ביחס להתנהגויות ומעשים של בני המשפחה כיצד הם מגיבים אליהם, מי מתעלם, מי רואה כל פרט ואינו מחסיר מאומה. מהם המעשים של בן משפחה מסוים, ומהן התגובות הגופניות למעשים אלו. לדוגמא: כיצד בן זוג פולש ומתערב באופן פיסי למרחב הפיסי של בת הזוג. כיצד הנוכחות הגופנית של ההורה יוצרת כפייה כלפי ההתנהגות של המתבגר שזקוק למרחב של עצמו.
הנוכחות הגופנית של אדם אחר יוצרת קשת של תחושות: קולו הרם של ההורה יכול להתפרש כצעקה אגרסיבית ומאיימת. תנועתיות רבה של האח יכולה להתפרש כפלישה לתחום האישי או כהשתלטות על המרחב המשותף. קולות גבוהים של האם יכולים להתפרש אצל ילדיה כהתלהבות נעימה ומשמחת.
חלק מן הפרשנויות מתנסחות אצלנו בדימויים ובמילים, וחלקן נותרות ללא מילים, חולפות מהר, לא מובנות, סמויות. גופנו קולט כל העת את נוכחותם של האנשים סביבנו, ומגיב למידע שקלט; אך מידע זה מתורגם למחשבה מודעת רק בחלקו. המידע הסמוי הזה משפיע עלינו, ועל התגובות הפיזיות שלנו.
כידוע, ממחקרים ומאמרים רבים שנכתבו בפסיכולוגיה ההתפתחותית, ובעשורים האחרונים, גם בפסיכולוגיה התייחסותית- אנחנו גדלים כשמעגל החיים הגופני של העצמי ארוג וקשור במעגל החיים של המשפחה ההורית. בשנות החיים הראשונות גופנו אוגר את הזיכרונות הראשוניים של מגע ההורים והדמויות המטפלות; אנו קולטים את אופני ההתקשרות בין ההורים והאחאים, כפי שהם מתבטאים בקרבה ומרחק, נוכחות והיעדרות, סיפוק ורוגע גופני מול כאב פיזי וחסך גופני; אנו חווים שינויים גופניים, את הגדילה המואצת בילדות ובגיל ההתבגרות; את המיניות המתפתחת. בשנות הבגרות הצעירה, הרובד הגופני מתבטא במעברים לטריטוריות פיסיות חדשות, דרך אינטימיות זוגית שיוצרת את המשפחה הגרעינית של הדור הבא. מקומו של הגוף והשפעותיו ניכרות בשלב המעבר להורות בהריון והתקופות שלאחריו. עם הבגרות המאוחרת מתבטא הרובד הגופני בתחושת ההיחלשות הפיסית והשליטה על הגוף במצבי שגרה רגילים.
הרובד הגופני וקשר עם הלא ידוע המשפחתי: מי ישנו, נוכח ונמצא בבית? מי נעדר, נעלם או נשכח? מי נוכח-נעדר חליפות? מי הלך ולעולם לא ישוב עוד אלינו?
נתמקד בתופעה אחת של היעדרות פיסית הנוטה לצבור עומסים של הלא-ידוע המשפחתי ויוצרת סבל בעצמי וביחסי המשפחה. בלימודי הטיפול המשפחתי והזוגי, ולימודי הפסיכותרפיה מצבי ההיעדרות הפיסית של דמות משמעותית משפיעה דרך תגובות גופניות כל כך אוטומטיות עד שנעשות שקופות; לעתים הן מודחקות אצל היחיד, שאינו משתף בתחושות הגוף שלו את בני המשפחה האחרים. במרחב המשפחתי המשותף, שפת הרובד הגופני נשארת מדוברת באופן חלקי, ופעולות שברובד הגופני נותרות על פי רוב בלא ידוע המשפחתי.
לעיתים, הקשר הגופני בין בני המשפחה מבטא פיצוי הגנתי על היעדרות דמות משמעותית. ישנם בתים שלא יכולים לשאת את ההיעדר, ומסוככים עליו באמצעות מסכים של מריבות, תנועות ממקום למקום, ו'הדבקות' - כמעין קנוניות בהן בני משפחה מתנהגים כבעלי תודעה אחת, זהות משותפת אחת ומחיקת השוני שביניהם כאילו הדביקו עצמם זה לזה ללא רווח גופני. מספר דוגמאות מוכרות:
א. היעדרות של הורה לאחר גירושין, או בתקופות נסיעה ארוכות, יוצרת לעתים 'הדבקות' של נוכחות גופנית פיסית בין בני המשפחה. החיבוק וההיצמדות זה לזה מנחמים ומחזקים. הם הופכים את הגוף של ההורה האחר שנמצא באופן יציב למקור פיצוי, כדי להשכיח את תחושת ההיעדרות הפיסית של האב.
ב. בגירושים, מיד לאחר הפרידה הילדים ישנים במיטה עם אימם או אביהם לעיתים לאורך שנים ארוכות. ההורה הופך לישות מגוננת והישרדותית בלבד. התחושות הללו הן בגדר לא ידוע משפחתי – לא ממש מודחקות ללא-מודע, אבל נותרות ללא התייחסות ישירה שתאפשר עיבוד של הפרידה וההיעדר כדי לאפשר לילד ולהורה שינוי מותאם יותר. האחיזה הגופנית מנסה להסתיר ולהכחיש את הפרידה שבין בית לבית, ושבין האב והאם. על אף שהגירושין הם עובדה ידועה לבני הבית, וההיעדרות של אחד מההורים מן הבית ידועה, ישנו קושי טבעי להתייחס לחסכים הגופניים של כאבי הפרידה. הסבל של ההיעדרות הממשית אינו מדובר דיו ואינו מאפשר התאמה הדרגתית לשינוי. תחת זאת, הכחשת המרחק והפירוד של גוף האם מגופו של האב מוטמנת בהיצמדות הילד לאימו ומילוי היעדרות הגופנית של ההורה האחר.
בספרי 'הלא ידוע המשפחתי' מפורטים בפרק על הרובד הגופני הנושאים שיוצרים מצבי עומס של הלא ידוע המשפחתי כגון: נוכחות פיסית במשפחה, שייכות פיסית, הדדיות גופנית, חוסר התאמה גופנית, טראומה גופנית, לדוגמא: אלימות פיסית שמפרקת את השייכות. השפעתו של הגוף החולה או הנכה וכיצד ניתן לטפל ישירות בתופעות של הרובד הגופני אם דרך עיבוד הלא ידוע המשפחתי ודרך כלי טיפול אחרים. בקשר הרומנטי הזוגי ניתן מקום מרכזי לרובד הגופני כפי שמופיע באהבה והמיניות הזוגית המופיע בפוסט שנקרא: מיניות ואהבה בזוגיות והקשר ללא ידוע המשפחתי.
התהליך הטיפולי מתבסס על ספירלת הרבדים שמאפשרת הרחבה של השיח הטיפולי ליחסי גוף ונפש, מצבים גופניים שנובעים מתוך היחסים ועוד.
לסיכום: בלימודי טיפול זוגי ומשפחתי ובטיפול הפסיכולוגי, המיקוד ברובד הגופני הולך וצובר מקום מרכזי לאור מחקרים ומאמרים בפסיכולוגיה התפתחותית שחשפו את ההשפעות הגופניות בקשרים הדיאדיים של אם-תינוק, בקשרי המשולש של אב-אם -ילד, ביחסי אחאים ודמויות משמעותיות נוספות. בעשורים האחרונים, התפתח השדה המחקרי השופך אור על התהליכים הגופניים המתרחשים בתוך יחסים. מתוך מחקרים אלו הולכת ונוצרת שפה חדשה, אשר נותנת מקום לגוף ומיישמת אותו בתוך הקשריו בשיח הטיפולי. עיבוד השפה הגופנית הסמויה ביחסי המשפחה מתאפשרת גם באמצעות 'הלא ידוע המשפחתי'.