ספירלה משפחתית

פרק 3: ספירלה משפחתית בטיפול משפחתי וזוגי

שירה: אנחנו מכירים את המצב שבו אף אחד מאתנו לא יכול להיזכר, מפגישה שבועית אחת לאחרת, מה זה היה? על מה רבנו?

המטפלת מזדהה עם ההשכחה שלה: מרוב עומס וקושי כבר אין מקום להרגיש מה באמת קורה ביניכם.

שירה: אני באמת כבר לא יודעת להרגיש בבית משהו שקט יותר חוץ מהמתח והחרדה כל הזמן.

המטפלת מזהה את התבוסה בתוך הקשר שלהם. הרי גם אצלה בטיפול המרחב המשותף של הזוג בתוך זמן קצר , הפך לטראומטי כל כך. בתחילה היא הייתה משותקת, לא הייתה מסוגלת לחשוב עליהם ועליה, רק כעבור כמה ימים מהפגישה השנייה היא התאוששה והתחילה לחשוב על המשך לטיפול: מה מערער כל כך את הזוגיות ואת העצמי? מה ידוע בקשר ביניהם? מה קרה בתחילת הזוגיות? מה קרה בראשיתה של ההורות שלהם? מי דומיננטי בקשר המשותף בהווה? כיצד בונים והורסים יחד את המרחב המשותף?

דוד פונה למטפלת: אני לא מבין, למה דווקא עם שירה הפעולות הכי רגילות שלנו – חזרה מהעבודה, השכמת הילדים בבוקר, ישיבה משותפת מול הטלוויזיה – תמיד יהפכו לאיזו קטסטרופה, כמו נבואה שמגשימה את עצמה?

המטפלת: זה באמת לא ברור. מה אתה חושב קורה לך כשאתה עושה את הדברים הרגילים האלה?

דוד מתפרץ: איזו תשובה זאת?! מה זה קשור אליי? למה את לא שואלת אותה?

המטפלת מרגישה את הלחץ ואת המתח של דוד שמופנים אליה בכל מילה שהיא אומרת. הפנייה אליו בשאלה נעשית מהר כל כך למשהו בלתי נסבל עבורו.

שירה מתערבת: את רואה, אי אפשר לדעת מתי הוא יתפרץ פתאום. אני לא מבינה למה אתי הוא מתנהג ככה. בחוץ הוא לא מרשה לעצמו – לא עם חברים, לא בעבודה, רק אתי ועם הילדים. כאילו לא איכפת לו מהם.

דוד מחזיר לה בצעקות. קשה למטפלת לעקוב אחר דבריו.

המטפלת נוכחת כיצד כל שיחה יכולה לעורר אי-הבנה או טעות ביניהם. המעבר ממצב זה לזעם או ניתוק הוא חד ומהיר.

כאשר התקשורת בין בני הזוג לקויה ומדולדלת, היכולת של האחד לראות ולהרגיש את הדברים מנקודת מבטו של האחר הולכת ומתמעטת. הנוקשות, ההתבצרות בנקודת המבט של העצמי, יוצרים הצטברות של חומרי לא-ידוע.

   הבדידות, הניתוק הרגשי מן האחר, הנוצרים בשל הצטברות חומרי הלא-ידוע, מכבים את הרצון ואת המניע להיות עם בני הזוג. כל אחד מבני הזוג חש בחסכים נפשיים, גופניים וממשיים, אבל אינו יכול לפנות לזולת. נוצר מעגל רגשי שלילי, המשמר את השיתוק המשתרר במרחב המשותף.

   במצבים אלו גם המטפלת מרגישה את החסימות של הטיפול, גם היא נמצאת בניתוק מול בני הזוג בחדר, בשיתוק של התהליך הטיפולי. לפעמים תרגיש מעין "ריק מחשבתי", שנובע מתוך המדבר הרגשי שבין בני הזוג (Bion, 1967). אף שברמה הגלויה עשויה להיות הסכמה בין המטפלת לבין כל אחד מבני הזוג, התחושה היא של התנגדות ושל חוסר שיתוף פעולה ברמה עמוקה יותר.

   במצבים שכמעט כל היבט של העצמי חסום בפני האחר, והזוגיות קורסת הלכה למעשה, התהליך הטיפולי נבנה הן באמצעות מפגשים אישיים המכילים את העולם התוך-נפשי של שירה ודוד והן מתוך פרשנות של הלא ידוע המשפחתי שנוצר ביניהם במרחב הזוגי, הבין-אישי.