פרק 7: הרובד המנטלי

​

 אבי פונה להילה: אני מודה שהשתניתי, שנינו התבגרנו עם הזמן, אבל מה שקורה אצלי לא משפיע עלייך בכלל. מבחינתי, אנחנו תקועים ביחסים של העבר ואני כבר לא רוצה רק לחזר, אני רוצה גם להרגיש שאת רוצה אותי - לא פחות.

   הילה: אני מנסה להבין מה אתה רוצה, אפילו לשנות את ההתנהגות שלי, אבל זה לא מחזיק בינינו.

   אבי: למה את לא מסוגלת להגיד שאת אוהבת, שאת חושבת עליי, גם אני זקוק מאוד לחיזוקים חיוביים, לחיזור שלך, אני אף פעם לא הרגשתי שום דבר מהכיוון שלך.

   הילה: אני לא מבינה מה אתה רוצה!   

   אבי: עוד פעם להגיד את מה שכבר אמרתי?

   מטפלת: מה את מרגישה עכשיו?

   הילה: אתה מכבה אותי כשאתה מתחיל עם הבכיינות הזאת. זה כל כך תינוקי ולגמרי לא גברי בעיני. אולי הגיע זמן שתכיר בזה שאני בנויה אחרת.

   אבי: אם בקשה כזאת מכבה אותך, זו בעיה.

   מטפלת: מה קורה לך כשאת "נכבית?"

   הילה: אני מרגישה שאני מתכווצת. אני יודעת שהוא צודק במידה מסוימת, אבל קשה לי שהוא מבקש את זה ממני. אני לא יודעת למה זה כל כך קשה.

​

 ביחסי המשפחה הרגילים דמותם הממשית של בני המשפחה נפרשת מולנו שעה אחר שעה בנוכחות, בהתנהגות ובדיבור. הפער הבסיסי בין הנוכחות המציאותית הזו לבין ייצוגיה הפנימיים בנפשו של כל אחד מבני המשפחה מהווה חומר מרכזי בלא-ידוע המשפחתי. כפי שאנו רואים הילה לא מוכנה להכיר בכך שאבי השתנה, וכעת הוא רוצה ממנה משהו שונה. תפקידה של ההכחשה הזו הוא לצמצם את המפגש עם המגבלה הפנים-נפשית ("אני לא אדם חם במיוחד") ואת חוסר ההתאמה הבין-אישית. מרחב הביניים שנוצר במפגש הטיפולי אִפשר לשמוע מחדש את החסימה ואת הנתק שביניהם. הוא הנכיח את השוני ואת חוסר ההתאמה ביחסי האהבה באופן רך יותר ולא טראומטי. הילה יכלה לעבד את הדרישה של אבי ממנה ולהרחיב מעט את יכולותיה הרגשיות כלפיו. היא צריכה לשנות את ייצוגו הפנימי של אבי בתוכה כאובייקט שכעת הוא גם נזקק לאהבתה אך אינו שלילי. אבי יכול היה לעבד את העובדה שגם לאחר מאמצים כנים, הילה לא תוכל לתת לו את כל מה שהוא חולם עליו.