טראומה משפחתית

פרק 9: טראומה משפחתית והלא-ידוע המשפחתי

איילת: האלימות של אבא כלפי אימא התחילה עם החקירות שלו שתי וערב. הוא היה שואל אותה וחוזר ושואל אותה עוד ועוד שאלות, בלי סוף. אני הרגשתי את המתח בגוף שלי, לא הייתי מסוגלת לשמוע שום דבר מלבד הכוננות שהייתי בה. פחדתי שהוא יהרוג אותה, למרות שכילדה המחשבה לא הייתה מגובשת או בהירה. היו פונים אליי ואני לא שמעתי, ואז באה המכה - כאפה על הראש - "מה, את חירשת?"

   האמת הייתי מתה להיות חירשת ועיוורת ולברוח משם.

   די מהר אימא הייתה מסתבכת באיזה משפט או עובדה ששכחה או אפילו שהמציאה מרוב פחד ואחר כך כבר לא זכרה. אני הייתי מתחילה לבכות ועושה במכנסיים, כי כבר בשלב הזה כולנו ידענו מה הולך להגיע.

   ואז אחי הגדול היה מנסה לעזור לה והיה חוטף לא פחות ממנה. היום היו אוסרים אותו אם מישהו מאתנו היה מעז להתקשר למשטרה.

   תמיד הייתה אווירה קשה גם בינינו, האחים. אחי הגדול היה מחטיף לנו מכות על כל דבר שעשינו. גם הוא פחד שמשהו יסבך את אימא בצרות.

   את באמת חושבת שסבתא, אימא של אימא, או האחיות והאחים שלה לא ידעו שום דבר? אני לא מאמינה לזה. הדיכוי הזה שתמיד יש מישהו חלש וזאת תהיה אישה או ילד היה מוטבע בהם. רק כשאני ואחי גדלנו והפכנו לחזקים ממנו ואיימנו עליו שהוא יאבד הכול, רק אז זה הפסיק.

בתיאור המקרה לעיל, המרחבים המשותפים נעשים למסוכנים ודורשים כוננות מתמדת מפני הסכנה הגלומה בהורה המתעלל ובהתמוטטות של ההורה המוכה. האלימות שוברת את הערכים ואת התקוות הבסיסיות ביותר של המשפחה: ביטחון, אמון והגנה הדדית, המבוססים על העיקרון שהחזק שומר על החלש ואינו תוקף אותו. המרחבים המשותפים נותרים מסוכנים ב"ביחד" המשפחתי גם לאחר שהסכנה חולפת. ההתעלמות וההסטה של הידע על הסבל שנגרם לבני המשפחה השונים הופכות אותם לשוליים בעיני עצמם, לחסרי חשיבות. הניתוק, הבידוד וההשתקה נעשים לדפוסים מקובעים של הלא-ידוע המשפחתי, וכך ההשלכות של הסבל הטראומטי מלוות את בני המשפחה לאורך כל חייהם, כשלא ניתן להכיר ולזהות דבר ממה שעבר עליהם. זה לא סוד שהכול שותפים לו אלא יותר "שתיקה בהסכמה" שחוסמת גם מי שעובר טיפול אישי ומוכן לגילוי ולעיבוד של התהליך המשפחתי. שלא כמו טראומות שאפשר להסתיר אותן בסוד, כשלאף אחד במשפחה אין מידע עליהן ולאחר מעשה אפשר להכחיש את קיומן, האלימות במשפחה מתקיימת במרחב המשפחתי המשותף והטרור נאכף על כולם.