מטרת החיבור הנוכחי היא להציע דרך טיפול שמנסה לפרש ולעבד את חומרי הלא ידוע המשפחתי באמצעות רובדי המציאות של העצמי ובני המשפחה. דרך טיפול זו פחות מוכרת במאמרים ומחקרים בתחום הטיפול הפסיכולוגי –האישי והטיפול המשפחתי. הפוסט הנוכחי ינסה לתת מענה לשאלה שהמטפל שואל בבואו לפגישה עם משפחה המגיעה לטיפול: מה קרה בעבר או בהווה שגורם לסבל ביחסי המשפחה – למה דווקא עכשיו באים לטיפול? ספירלת הרבדים מתמקדת בתכנים של רובדי המציאות ביחסי המשפחה המשותפים ולא רק בנקודת המבט של היחיד או בשיח שבין בני הזוג או זוג ההורים. כפי שנדגים בהמשך, החיבור הנוכחי יתמקד בדרך טיפול : שמתבססת על שילוב של הרובד הגופני, הממשי והמנטלי, להבנה ועיבוד היחסים והמרחבים המשותפים שבמשפחה.
באמצעות ספירלת הרבדים ניתן ליצור חתך רוחב או עומק המתייחס אל נושא מסוים בתהליך הטיפול המשפחתי דרך כמה רובדי מציאות.
בפגישת ההיכרות הראשונה, בשעה הראשונה של הטיפול, כל אחד מבני הזוג נכנס בזמנו שלו. הם לא חיכו זה לזו, והם לא תיאמו זו עם זה. שיר נכנס ראשון ומציין בהפתעה: 'חשבתי שדורין כבר כאן'. כששניהם התיישבו במקומם, שיר יוצא שוב ושוב מהחדר, במבט מתנצל: פעם זה היה מסרון דחוף מהעבודה, פעם זו הייתה הודעה מהבנק שחייבים לענות עליה. החדר התרוקן והתמלא, לסירוגין.
בזמן שהוא מחוץ לחדר, דורין (בשנות השלושים שלה) מחייכת במבוכה ואומרת למטפלת: ככה גם נראים החיים שלנו. אנחנו כבר התחלנו את הטיפול גם אם את עוד לא יודעת את זה.
המטפלת רואה כיצד כבר מתחילת הטיפול, השעה הטיפולית, מישהו נעדר מהמרחב המשותף (ברובד הגופני). החלפות המיקום והתנועה בפעולה בין השניים מעצבת את המשולש הטיפולי.
שיר פונה אל המטפלת: תשמעי, אני יודע מה המטפלים חושבים, למרות שאני לא הטיפוס ששלחו אותו על כל דבר לטיפולים. המצב לא עד כדי כך נורא, הנה, אני אעשה לך את ההיכרות איתנו. אני מאוד אוהב את דורין וזה לא קשור בכלל למה שקורה בינינו עכשיו. אני רגיל כבר לקחת את כל האשמה עלי. ככה זה כשיש לך הפרעת קשב, אתה תמיד אשם בהכל. אבל היום אני כבר לא חושב שזה דורש טיפול.
דורין: אני לא מסכימה איתך ואני עייפה לגמרי. אתה טוען שאני עושה מה שאני רוצה בינינו אבל אתה לא רואה אותי.
שיר: בזמן האחרון, את כל הזמן מתלוננת. מה קשור זה שאני לא מרוויח כמו בהיי-טק או כמו הבעלים של החברות שלך. מה קשור כל המטלות שאת רוצה שאני אעשה, ואם את לא מרוצה ממשהו, את כבר לא רוצה לשכב איתי. נכון שיש לנו בית כמו שאת רוצה, כי ההורים שלך סופר נדיבים. אבל גם להם עזרו כדי שיהיה להם כסף בשבילכם. את לומדת כבר שנים ואני זה שעובד בינינו, המאמץ שלי לא שווה? גם אם אני לא עובד בדיוק במה שאת רוצה, למה את מוחקת את זה.
דורין: אני רואה לגמרי אחרת את היחסים שלנו. אני כן אוהבת אותך אבל נמאס לי שאתה מבטיח שתעשה משהו, ואז לא מקיים. זה מכבה אותי לגמרי.
שיר: כי אם אני מספר לך על הפחדים שלי, שלא אצליח לקיים, זה מאכזב אותך.
דורין: זה נכון שאני כבר עייפה מזה. (פונה למטפלת) מאז שנולדו הילדים, אנחנו מבזבזים המון זמן לתאם דברים בינינו, להשלים משימה משותפת, להיות יעילים ככה שנעזור אחד לשני. הדברים הכי פשוטים נהפכים למעמסה כשצריך לתאם אותם איתו. אני כבר לא יכולה יותר.
מטפלת: כשלא היו ילדים היחסים היו שונים?
שיר: אני תמיד מסתדר עם מה שיש. גם היום הייתי יכול להסתדר אם דורין היתה מרוצה. ככה הייתי תמיד. הייתי ילד שובב, לא שקט, רגיש מאוד, עם הפרעת קשב וגם לקויות למידה – בקיצור, לא משהו. לא שלחו אותי לאבחונים ולא השקיעו מי יודע מה, גם כי זה לא היה מקובל כמו היום, וגם כי הרגישו שאני מסתדר. ובאמת הסתדרתי, למרות הקשיים. עמדתי על הרגלים שלי ולא רציתי מהם שום דבר. אבל הרגשתי כל הזמן כמה קשה להם וכמה הם לא מרוצים ממני. ועכשיו דורין לא מרוצה ממני.
דורין: ועכשיו כשאתה אבא, ואתה אדם מבוגר, איך אתה יכול להיות מרוצה ו"להסתדר עם מה שיש" כשאנחנו כל הזמן לא מסתדרים עם הילדים (שני בנים קטנים בהפרש של שנתיים)? למה אנחנו תמיד בבלגן? שום דבר לא במקום. טובעים.
שיר מתנדנד על הכיסא בחוסר שקט: את מגזימה כל כך! אם כל כך רע לך, אז בואי נפסיק הכול. אני הרי לא רוצה לעשות לך רע. את יודעת, בואי נגמור עם זה. את מייאשת אותי.
דורין: בגלל זה אנחנו הולכים לטיפול, הבנת? זה עוד דבר שאתה עושה כל הזמן. אם מה שאני אומרת או רוצה לא מוצא חן בעיניך אתה מוכן לפרק הכול.
שיר: כי את מתעקשת לא על הדברים החשובים באמת. אני אוהב אותך אני מעריך אותך ומכבד אותך. אז מה אם אני לא עושה כל מה שאת מבקשת ממני. אבל את? כל הזמן מבקרת אותי. זה לא מעליב? זה לא מייאש?
מטפלת: איך אפשר ליצור מרחב מוגן, שבו אפשר לומר את מה שמפריע, בלי ביקורת, בלי דחייה, ובלי לפחד מהתגובה של האחר.
דורין: בדיוק. אני לא מבינה איך שיר יכול לדבר על אהבה והתאמה נהדרת בינינו, ובנשימה אחת להגיד לי: 'אני אומר לך - בואי ניפרד, בואי נפסיק את הפיאסקו הזה! הרי אנחנו לא חייבים.'
שיר (עונה לה אבל מסתכל אל המטפלת): אני, לא בא לי על הטיפול הזה – אני שבע מזה. למה? כי מאז ומתמיד אני עושה את הדברים בדרך שלי - ביג דיל. מי משלם על זה? אני משלם על זה בכל מיני צורות. בעבודה: אני כן מספיק או לא מספיק לעמוד ביעדים, עם חברים כן מחכים לי וגם לא מחכים. די, אני שבע מהדיבורים האלה. אני כבר מכיר את זה ולא כועס על אף אחד. אז הנה מה שאני מציע – שדורין תקבל את זה ותפסיק כל הזמן לתקן אותי. נלך הביתה וגם ניתן למטפלת שלנו ללכת לנוח.
מטפלת: יש לכם גם רגעים טובים?
דורין: כששיר יצירתי ויודע לעשות כיף – גם עם הילדים וגם עם החברים שלנו, אני מרגישה שיש לנו חיים נהדרים. לפעמים אנחנו יכולים לדבר על הכל, אנחנו יודעים לאהוב, יש משיכה בינינו. אבל אז קורה משהו, משהו קטן וטיפשי, שהורס הכול – שוב שכחת לעשות את מה שהבטחת: לפנות את המדיח, להגיע בזמן למסיבה של הילד בגן, להתקשר לבנק. מה לעשות שזה מפוצץ אותי. לא יכול להיות שרק אני אקח אחריות, ושאני אזכיר לך כל דבר, ושגם אם אני מזכירה לך, זה לא נעשה.
שיר: אני רוצה שתביני, אני יכול לקום בבוקר עייף, לא ישנתי בלילה מרוב הלחץ והחרדה שאני לא אצליח לעשות את מה שמחכה לי למחרת. אני מרגיש את זה בבטן. מה את חושבת, שאני לא כועס על עצמי? שאני לא מדוכא? אני אפילו לא יודע איך להגיד לך ששוב פישלתי, שלא תתעצבני עוד יותר.
דורין: (מתרככת) אני מוכנה לעזור לך, אבל תן גם לי להישען עליך – פעם אחת.
שיר: אני מת שתשעני עלי, אני רוצה לעזור לך. אני אוהב אותך.
דורין בוכה ואינה עונה.
מטפלת: אני מבינה שמצד אחד, את מרגישה שאין משמעות למילים, שלא תוכלי להשען על שיר במצב הקיים. מצד אחר, את יכולה להבחין, מבעד לכעסים שלך, שמה ש'קורה לשיר' אינו נגדך – גם אם זה קשה לך.
בתהליך הטיפול הזוגי שלפנינו, מסתבר כי ההשפעות של לקויות הלמידה (הרובד הגופני) עמוקות ומשפיעות עוד יותר מענייני הירושה והרכוש (הרובד הממשי). הקשר הא-סימטרי ביניהם גורם לפערים וחוסר הסכמות (הרובד המנטלי). הם באים לטיפול כדי למצוא מחדש את המכנה המשותף ולהרגיש את האהבה שהייתה ביניהם.
למעשה, הרובד הגופני, הכולל את ההפרעות האורגניות של שיר, הוא בחזקת נעלם גדול עבור שניהם. הם לא ממש מדברים על כך, ולא מבינים באופן מלא את מהות ההפרעות ואת ההשפעות שלהן עליהם כזוג וכמשפחה. השיח הגופני הנעדר מהמרחב המשותף וממרחבי הביניים, מקבל תרגומים מעוותים: "היא לא רוצה אותי", "הוא מנצל את החולשה שלו". המטפלת, המקשיבה לשיח הזוגי, שמה לב לרובד החסר. זהו "הפיל הלבן בחדר". אחת המשימות הטיפוליות הראשונות, תהיה להשתהות ברובד זה להעלות את תכניו באופן מדויק וספציפי יותר ביחסים שבין בני הזוג, בהמשך להבין את השלכותיו.
מנקודת הראות הסובייקטיבית של שיר, מסתבר שהוא הסתגל לכך שהבעיות שמקורן ברובד הגופני, פוטרות אותו מלעשות מאמץ כדי להשתנות ביחסים הזוגיים עם דורין. כאילו הרובד הגופני פוטר אותו מתפיסה עצמית שונה כבוגר וכבן זוג, בבחינת "זה אני וזה מה שיש". יחסי הזוג יוצרים השתקפות אחרת או ראי שונה להתבוננות של שיר בעצמו וביחסים עם דורין. ההשתקפות של הרובד הגופני ביחסי הזוג דורשת משניהם ליצור מרחב חדש ושונה כדי ליצור שיתופיות מיטיבה ביניהם. השאלה אינה חד צדדית, כלומר: האם שיר מוכן לתהליך הזה בטיפול אלא גם האם דורין מוכנה ליצור –בעזרת המטפלת- תהליך משותף שישנה את ההשפעות הממשיות והרגשיות של הרובד הגופני על שניהם.
אצל זוגות אחרים, דווקא הרובד המנטלי הוא הסמוי מן העין, ואינו נכנס כלל לשיח המשותף. זוגות כאלה מדברים דרך כסף, דרך ההתנהלות היומיומית, או דרך המרחק הפיזי, כאבי הגוף והעייפות. במקרים אלה, הטיפול מסייע בבנייתה של שפה חדשה – שפת הרפלקציה על הרגשות, המחשבות, הצרכים והרצונות.
בדוגמא זו, בני הזוג נעים בין הרובד המנטלי לרובד הממשי, אולם לא משתהים די הצורך בשום רובד כדי לאפשר עיבוד ושינוי של הנושאים העולים בו. השיחה קופצת בין שני מוקדים עיקריים: מן הבעיות בהתנהלות (הרובד הממשי), ישר לפגיעות הנפשיות (הרובד המנטלי) שכל אחד סופג בשל ההתנהלות הגרועה. אין להם יכולת לשהות ברובד הממשי ולפתח אפשרויות של פתרון, ואין להם יכולת לשהות ברובד המנטלי, ולעבד את הפגיעות הרגשיות.
בנוסף, הם נמנעים מלהתייחס לרובד הגופני שכרגע משפיע ביותר על היחסים. דורין מתרחקת מהאינטימיות והמיניות וכך מביעה את כעסיה על שיר.
דורין: אחרי מה שהבנו פה על הפרעת קשב, אני מבינה עכשיו שקשה לך במיוחד להתחיל עם משימה, ואחר כך זה יותר זורם. אבל אני עדיין לא יודעת מה לעשות, נגיד, כדי שתתחיל לסדר את הבית בסוף היום, כמו שקבענו.
מטפלת: יעזור לך אם דורין תתחיל לסדר יחד איתך?
שיר: כן, אבל בלי ביקורת על זה שהיא עוזרת. מצדי היא יכולה לעזור רק בהתחלה, אני כבר אקח על עצמי את השאר. (פונה אליה) ככה לא תרגישי שאת צריכה לעשות הכל במקומי.
דורין: (צוחקת) אני מכירה אותך, מה שבאמת הכי יעזור לך, זה שאני אבטיח לך שאחרי שתסיים נשב ביחד על המרפסת ונהיה ביחד.
שיר: כשאת מדברת ככה, יש לי תקווה מסוימת. הבעיה שאת מתעייפת ממני מהר מאוד. בינינו כמה זמן זה יחזיק אצלך.
דורין : (שניהם צוחקים) או.קי קלעת בול. אבל אני מציעה שנתמודד עם כל נושא בנפרד.
הדיבור על הרובד הגופני – הקשיים האורגניים של שיר – הוביל לשיח נטול אשמה והאשמה, על הרובד הממשי. השיח שכבר אינו טעון כל כך, מאפשר מגע גם ברובד המנטלי. לדוגמא: הקושי של דורין להתמיד או להכיל רגשית את היחסים האלה בקשר. בהמשך תתאפשר צלילה עמוקה יותר, גם לאובייקטים המוקדמים של דורין, וגם לחוויות נוספות של שיר מעברו, והבנה כיצד כל אלה השפיעו על עיצוב יחסיהם.
ספירלת הרבדים מאפשרת מגע חוזר ונשנה עם הרבדים – הגופני, המנטלי והממשי - תוך כדי הרחבה של האמפטיה וההבנה של בני המשפחה למצבי המצוקה שנוצרים ביחסים ביניהם. בדוגמא זו, ככל שפוחתת תחושת האשם של שיר והכעס של דורין, הם מסוגלים להפסיק את ההכאבות האוטומטיות שנוצרו בזוגיות שלהם מבלי שהתכוונו לכך. מטרתה של ספירלת הרבדים, היא ליצור מרחב ביניים לא רק ברובד אחד (למשל, הממשי), אלא בכל אחד ואחד מן הרבדים.
סיכום: המטפל שומע מהמטופל היחיד תשובות שניתנות בשפות שונות של רבדי המציאות. אם הוא אינו מתעלם מהרב-שכבתיות של המטופל הוא ישמע את דבריו באמצעות רבדי מציאות שונים. המטפל יכול להקשיב לרובד גופני, הרובד ממשי, הרובד מנטלי, הרובד החברתי, התרבותי, הרוחני ועוד. לעתים קיימת נטייה למשפחה, ליחיד וגם למטפל, להתמקד יתר על המידה ברובד אחד, וכך להותיר פן חשוב של המציאות המשותפת מחוץ לשיח, ובמילים אחרות – להשאיר רובדי מציאות שונים בתחום הלא ידוע המשפחתי. באמצעות ספירלת הרבדים מתאפשרת הבנה של חומרי הלא ידוע המשפחתי באמצעות תנועה בין רובדי המציאות. כך נוצר מעקף מסוים לנקודות העיוורון של העצמי המתקבעות ביחסים המשותפים והיוצרות דפוסים חזרתיים של סבל.