פתיח: החל מאמצע שנות השמונים, כשלימדתי במסלול המ.א. של עבודה סוציאלית את הקורסים של הטיפול המשפחתי - הגישה המיבנית של מינושין היתה אבן היסוד, כפי שהפסיכואנליזה של פרויד היתה נקודת המוצא לקורסים של הטיפול האישי או המשולב. ההמשגות הברורות של מינושין בקליניקה ובתיאוריה יצרו גם את תבנית היסוד לגישות הטיפול האסטרטגי, הרב-דורי, הקונטקסטואלי וכו'. כדי להדגים בקליניקה את הזרם המיבני- מערכתי ,בחרתי בתיאורי המקרה מספרם של אליצור,י. ומינושין, ס. (1992), מיסוד השיגעון. תל-אביב: הוצאת שוקן. אולם בניתוח התהליך הטיפולי תמיד היה משהו חסר שלא איפשר לקבל תמונה מלאה על העצמי, יחסי המשפחה והתהליך הטיפולי. ראשית, תהליכי הלא- מודע האישי של המטופלים ושל המטפל נעדרו באופן מוחלט (כמעט), שנית, רישומי העבר , עקבות הזיכרון וההיסטוריה הסמויה יותר -נעלמו אף הם. שלישית, דמות המטפל ניצבה בעמדה של עצמי-כל יודע בעל שליטה מעולה במציאות. זו הייתה סיטואציה די משונה בעיקר משום שהמקרים שהופיעו בספר זה תיארו יחסים סבוכים ופתולוגיים מאוד ביחסי הורים וילדים או מתבגרים.
מנקודת ראותי, אי אפשר היה לנתח את תיאורי המקרה הללו באופן מלא - מבלי להכניס את הזרם האנליטי לדיאלוג טיפולי ולהסתפק רק בתובנות של הגישה המבנית. וכך באופן די ספונטני, הוספתי, קולות שונים מהזרם הפסיכואנליטי החל מכתביו של פרויד שרלוונטיים למשפחה כמו: הנס הקטן- משולש אחר, קולו של וויניקוט על מרחבי הביניים, כריסטופר בולאס (1987 ) באמצעות הספר 'צילו של האובייקט' שהסביר מהי הטרנספורמציה או ההתמרה בתהליכי הטיפול של האדם המבוגר. בשנות התשעים נוסף קולם של אנשי הפסיכאונליזה מדר' אמריקה (ג'נין פוג'ה) שפיתחו את ההמשגות לגבי ההעברה וההעברה נגדית ביחסי המשפחה, וכמובן אנשי הגישה ההתייחסותית : מיטשל,בינג'מין דוויס ואחרים שהדגישו את האופנים בהם המטפל משפיע על המטופל באינטראקציה הטיפולית. לדוגמא: ההתנסות הבלתי מנוסחת של דונל סטרן (1997) [1].
את השיח שיצרתי במהלך השנים בתהליך ההוראה המשכתי אחר כך בכתיבת הספר הלא ידוע המשפחתי.
תהליכי הלימוד של הטיפול המשפחתי בשיח העכשווי מחייבים התמקדות בשלושה עמודי תווך של הטיפול: א. החזרת הלא מודע והלא ידוע המשפחתי לתהליכי העצמי ודפוסי ההורות במשפחה הגרעינית והמשפחה המורחבת. ב. החזרת 'המטפל הנעלם' לתהליך הטיפולי. במילים אחרות, ההשפעות והרקע של המטפל על תהליך הטיפול. ג. כיצד המטפל מפרק ומתמיר את העומסים והפתולוגיות ביחסי המשפחה והעצמי באמצעות הספירלה הטיפולית. הכוונה להתערבות ועיבוד של יחסים ומצבים שהם רב-שכבתיים, המתבטאים בשפות שונות של המציאות.
עתה אפרט: א. מינושין בגישה המיבנית -והגישות האחרות של דור המייסדים של הטיפול המשפחתי- הותירו חללים מרכזיים מידי בתהליך הטיפולי: ההתעלמות מתהליכים סמויים של העצמי, של היחסים, ושל אישיות המטפל ככלי טיפולי. כגון: השלכות והזדהויות של הלא מודע האישי , קיומם של חומרים לא מנוסחים, מצבי פעולה אוטומטיים : הגנות, חזרתיות, מימוש בפעולה ועוד.
ב. המחיקה של הלא מודע האישי גרמה, בו זמנית, גם למחיקה של אישיות המטפל רגשותיו, תגובותיו ועוד. מינושין עצמו מתוודה בספרו: 'מיומנות הטיפול המשפחתי', (2010)- כי ספריו הראשונים לא התמקדו בכלל בעצמי של המטפל. בדיעבד, ברור לנו כי התעלמות זו מתהליכים סמויים של העבר, הלא מודע האישי והעצמי (Self ) של המטפל- גרמה להתמקדות יתר בהיבטיה הגלויים של המציאות הטיפולית: המאפיינים ההתנהגותיים, התהליכים הקוגניטיביים והמודעים (גם אם מדברים על יחסי אובייקט – השיח הוא מודע וגלוי) ובעיקר ההיבטים התיפקודיים.
מינושין מעיד כיצד בגישה שלו ושל המייסדים הם חתרו "לסוג של חוסר נראות בחדר הטיפולים". בספר הנל' הוא מתחרט –ואני מצטטת: " למרבה הצער, הספרות העוסקת בטיפול המשפחתי הפגינה לעיתים קרובות מידי עניין רב בטכניקה הטיפולית מאשר במטפל עצמו ככלי לשינוי. " 'כשהמטפל נעלם, נותרו רק הטכניקות שלו'. [2](עמ' 22)
אני טוענת – ולא אוכל להעמיק פה- שההתעלמות הזו מנעה ועצרה את השדה הטיפולי מלהתפתח בהיבטים מרכזיים של התהליך הטיפולי. הדיאלוג שלי עם החללים שהותירו האבות המייסדים בטיפול המשפחתי ודורות ההמשך של שנות השמונים והתשעים - בא לידי ביטוי בכתיבת הספר : מזור, א.(2017) ,הלא- ידוע המשפחתי, איפאבליש הוצאה לאור.
סיכום ביניים: אם לחזור לאנקדוטה של הלימוד של הטיפול המשפחתי –אומר כי ההתמודדות עם המורכבות הרבה של הזוגיות ודפוסי ההורות במאה ה-21 הובילה אותי להוסיף לתהליכי הטיפול המוכרים את ההמשגה של חומרי הלא ידוע המשפחתי.
שלושה מקורות עיקריים השפיעו על השינוי הנדרש בלימודי הטיפול המשפחתי והזוגי: ראשית, בכל מפגש טיפולי בו אנחנו מתייחסים למקורות הסבל של העצמי ושל היחסים, לא ניתן להתעלם מההשפעות של הלא- מודע האישי של כל מטופל ושל המטפל עצמו. עם זאת, חשוב להדגיש כי עדיין קיים קושי רב לזהות את תהליכי הלא מודע. היום יש נטיה מיכנית להדביק את הכינוי 'אובייקטים מוקדמים' או 'יחסי אובייקט' 'הזדהות השלכתית' כמעט על כל מחשבה או זיכרון של הילדות. למעשה התהליכים האלה מסובכים עוד יותר כשמדובר בטיפול זוגי או משפחתי. אי אפשר להגיע לתובנות של הלא- מודע בראשית הטיפול והם אינם 'קופצים' מיידית לתמונה הטיפולית. כלומר, ישנם חומרים ותהליכים סמויים שאינם מודחקים רק בלא- מודע שמעידים ומצביעים על מקורות הסבל והעומס שבגללם המטופלים באים לטיפול. השאלה היא מה המפתחות שיש לנו להבין אותם.
שנית, בכל תהליך טיפולי – אישי או של שניים ויותר אנשים: ישנם תהליכים וחומרים סמויים או ידועים רק חלקית ,מלבד תהליכי הלא מודע האישי, שנמצאים בין המטפל והמטופלים ולא זוכים לתיאור והמשגה. לדוגמא, סוגי אווירה משפחתית, השפעות בין הורים וילדים, סגנונות הורות שונים ודפוסי זוגיות שמתפתחים לאורך מעגל החיים. חלקם כלל לא מודחקים אבל מתעלמים מהם מפני שהם ידועים באופן חלקי או בלתי מנוסחים. בדרך כלל מדובר בזיכרון או אירוע שנושא קושי, עומס או בושה. המידע הזה מפוזר בצורה שונה בין הורים וילדים, סבים וסבתות ושאר בני המשפחה המורחבת. לקרעי הידיעה הללו ופיזורם קראתי : חומרי הלא ידוע המשפחתי. כאמור, הסבל שטמון בחומרים אלה קשור לרגשות של בושה, אשם, תוקפנות ועוד- שהמטפל אמור לחוש בהם, לחשוף אותם ביחסי המשפחה. השאלה אם המטפל מבחין ומזהה את חומרי הלא- ידוע המשפחתי הסמויים או המוסתרים כשהם ולאו דווקא מודחקים או מוכחשים. המטפל מתייחס אל חלקי מידע שלא מתגבשים לנרטיב מלא, באמצעות סוגים שונים של הלא ידוע המשפחתי: סודות, שוליות, פערים בנקודות מבט, פיצולים ונתקים (דיסוציאציות) הלא מודע האישי, ומצבים שקופים או מובנים מאליהם עד שלא מתייחסים אליהם (אפליה של אישה, ילד עם צרכים מיוחדים וכו').
במאמר הנוכחי, המיועד ללימוד של הטיפול הזוגי והמשפחתי, אתמקד בנקודת הראות של המטפלים : א. כיצד המטפל מבחין בישות החמקמקה והמסתורית של הלא- ידוע המשפחתי, היכן נמצאים חומרי הלא- ידוע? מי מחזיק בהם או משמר אותם- למעשה כולם. ב. כיצד המטפל יוצר עם מטפליו מרחב ביניים להתמרה ועיבוד של העומסים השונים שגורמים לסבל מהעבר הקרוב בנוסף להשלכות המתמידות מהעבר הרחוק . ו-ג. אציע כיווני טיפול באמצעות הספירלה המשפחתית וספירלת הרבדים כדי להדגים את ההתמרות בטיפול האישי, הזוגי והמשפחתי.
חלק ב- פירוק היחסים הרב שכבתיים מנקודת הראות של המטפל
השאלה שהמטפל שואל: מה קרה או קורה שגורם לסבל ביחסי המשפחה – למה דווקא עכשיו באים לטיפול?
המטפל שומע תשובות בשפות שונות של רבדי המציאות. נתייחס לשלושה רבדי מציאות –רובד גופני, רובד ממשי ורובד מנטלי. חשוב לציין שישנם רובדי מציאות נוספים החשובים גם הם: הרובד החברתי, התרבותי, הרוחני ועוד. כלומר, הסבל מתבטא בשפות שונות שהמטפל מתייחס אליהן ומנסה להכיל אותן דרך מרחבי הביניים שיוצר עם המטופל או הזוג או המשפחה. לפנינו כמה דוגמאות כדי לתת בידי המטפל מפתחות לפענוח הלא ידוע המשפחתי.
הדגמה של הלא ידוע המשפחתי : שוליות.
תיאור: בני משפחה המוצאים עצמם בשוליה של נקודת המבט הדומיננטית, חשים דחוי מבלי שתחושת הדחייה תקבל תיקוף ותזכה להכרה ממישהו מבני המשפחה.
במרחב הזוגי המשותף:
אני בא הביתה ואין אוכל במקרר, הכיור מלא בכלים, חפצי הילדים מפוזרים מסביב. זה אומר לי הכול, אני לא צריך יותר. נמאס לי מהכעס המצטבר וחוסר האונים. הכול כבר נאמר מאות פעמים, זה כל כך נדוש. אני כמובן מתחיל לסדר, לנקות, עושה קניות באינטרנט, אם נשאר לי כוח אני גם מבשל כי אחרת לילדים לא תהיה ארוחת צהריים חמה למחר. כל זה בשתיקה גמורה, מלבד סידורי העבודה וההסעה של הילדים למחר.
בת הזוג: שתיקה.
במרחב הילדי-הורי:
אף פעם לא יכולנו לסמוך על אימא. היא כל הזמן הייתה בטלפון עם החברות שלה, אחר כך במיילים במחשב, אחר כך הגיע הסקייפ, היום משדרים אליה בכל ערוץ תקשורת אפשרי. ניסינו לקחת ממנה מה שאפשר היה, אבל זה אף פעם לא הספיק באמת. אי אפשר להסביר את הבלגן שהרגשנו אליה.
נעקוב עתה אחר נקודת המבט של המטפל:
א. המטפל שומע כי הסבל במרחב הזוגי ובמרחב הילדי-הורי מתבטא בשפת הרובד הממשי. המצבים שמתוארים פה על אף היותם גלויים או שקופים, מובנים מאליהם, הם נותרים חומרים מכאיבים או נפיצים שאינם עוברים עיבוד כלשהו. הם מתקבעים כמצבים כרוניים. כשלא ניתן לשנות אותם מצטברת פה טראומה של הזנחה הורית ונטישה של הזוגית.
מהי שפת הרובד הממשי? הרובד הממשי בא לידי באמצעות פעולות של בני המשפחה שמגבשים דפוסי שיתופיות ביחסי השגרה במשפחה. בני המשפחה מתחלקים במטלות שצריכות להיעשות, וחולקים מזון, חלל משותף (הוא הבית), כסף, וחפצים שונים (למשל – מכונית). כל משפחה מגדירה עצמה באמצעות תהליכים של הרובד הממשי.
ב. המטפל מזהה כי הסבל בהיבטים ממשיים של היחסים נמצא בתהליכים התיפקודיים הבסיסיים ביותר של אחזקה והחזקה (handling & holding על פי ווינקוט). בקטע הראשון בעומס הפיסי והייאוש הנפשי אצל בן הזוג. בקטע השני, מדובר בחרדה של הילד והרגשת הייאוש. המצבים הגלויים האלה, על אף נוכחותם הפיסית לנגד עינינו, אינם נגישים לשיחה לא בין בני הזוג (מרחב הזוגי) ולא בין הורים וילדים (במרחב המשפחתי).
ג. המטפל שוקע ושוהה בתנועה בין מספר נקודות המבט שבכל אחת מהדוגמאות הללו: שני בני הזוג, הילד וההורה. בדוגמא הראשונה, השפה של הרובד הממשי, מבטאת את היחס שאינו מדובר אך הוא גלוי בפעולות של בן הזוג - זה סוג מסוים של לא ידוע. המצב הממשי אינו מודחק. המטפל חווה דרך בן הזוג את ההרגשה של המחיקה שלו כבן-זוג, כהורה, כבן-אדם. המילים איבדו את כוחן להשפיע והסימבולזיציה נשברת בין בני הזוג.
בדוגמא השנייה, בולטת נקודת העיוורון של האם כלפי ילדיה וההתעלמות שלה מהצרכים הבסיסיים של ארוחה, הסעה, או עזרה (רבדים גופני, ממשי ומנטלי).
ד. במרחב הביניים הטיפולי – המטפל מאפשר לבטא את תחושות השוליות הרגשית. תהליך העיבוד, ההסבר, החיפוש אחר הסיבות לנקודות העיוורון האלה נעשה במרחב בטוח כשיש הכלה מצד המטפל.
בשני המקרים ניתן להזדהות עם יחסי משפחה חלקיים ופוגעניים וליצור פרספקטיבה שונה כך שלא ניתן יהיה להתעלם, לטשטש את ההתנסות הממשית של העצמי על כאביה והצלקות מהיחסים.
במרחב הזוגי (דוגמא ראשונה) המטרה היא ליצור מרחב ביניים שתיבנה בו מראה משותפת. במראה הזו נעשה ניסיון להבחין ולהבדיל בין ההתנסות הקשה שבני הזוג יצרו מהשלכות העבר לבין הקשר הזוגי בהווה. כיצד העומסים שנוצרו במשפחה הזו קיבעו את הניתוק ושיתקו את שיתוף הפעולה הבסיסיים בקשר הזוגי.
במרחב ההורי-ילדי (דוגמא שניה) המטפל מנסה להרחיב את ההסבר לגבי האם ועברה כדי להסביר את נקודת העיוורון שלה. ההסברים של ההעברה הדורית במשפחה מסייעים פה בדרך כלל . היבט אחר של הטיפול מתמקד בהבנייה של מראה פנימית של העצמי –בהווה – זו חסרה למטופל כתוצאה מהטראומה של הילדות.
סיכום ביניים: המטפל שמשתמש בחומרי הלא ידוע המשפחתי שומע וחש את היחסים במשפחה ושל העצמי באמצעות שני מוקדים מרכזיים א. דרך שפות שונות של רבדי המציאות וב. חומרי השוליות שמעצבים את העצמי ושל היחסים. זאת בנוסף על תהליכי הלא מודע האישי של כל אחד מבני המשפחה.
סוג אחר של הלא ידוע המשפחתי : פערים בין נקודות מבט שונות:
תיאור: הפתולוגיה נוצרת, כאשר הפערים הטבעיים בין נקודות המבט במשפחה הם גדולים מדי, כך שהאמפתיה וההזדהות בין בני המשפחה, אינן מגשרות על העומס שנוצר כתוצאה מהפערים האלה. עומס שמאיים, בו זמנית, על לכידות העצמי ועל קיומם המתמשך של היחסים.
"היא מפנה אלי את הגב. אני עולה לקומת השינה היא יורדת לחדר המגורים ולמטבח. אני בחדר העבודה, היא בחדר השינה. אני פונה אליה, רק רציתי לשאול איפה המפתחות של האוטו, היא מסבה את הגב. היא מסתובבת ממני, לא אלי. כשהיא עונה לי על שאלה שלי, היא עושה זאת כשגבה מופנה אלי. אני כבר לא שואלת אותה אם אנחנו בריב."
בחדר הטיפול הבת יכולה לבטא את תחושת המיאוס והחרדה: "אני מרגישה שבמצבים האלה היא שונאת אותי ואני צריכה לעוף מהבית."
בחדר הטיפול מספרת הבת, בשנות העשרים לחייה, על אמה.
א. הביטוי של הסבל ביחסים ממקדת את המטפל בפעולות הגופניות שבין הבת לאימה. יש פה פערים המתבטאים דרך שפת הרובד הגופני. פערים שכנראה לא ניתן לומר אותם כרגע במילים.
מה מאפיין את שפת הרובד הגופני? הרובד הגופני-בטיפול זוגי או משפחתי, המטפל נחשף חלקית לאינטראקציות ממשיות בין בני המשפחה, אשר בטיפול אינדיבידואלי ניתן רק לדבר עליהן: מבטים בין בני המשפחה, צעקות, נגיעות, הבעות הפנים של האחד כאשר השני מדבר, הפניות הגוף זה אל זו ועוד. אם המטפל חסר את המפה או השפה של הרובד הגופני, המידע אליו הוא נחשף נראה לו לא חשוב או מובן מאליו.
במרחב המשפחתי המשותף, שפת הרובד הגופני נשארת מדוברת באופן חלקי . לעתים הפעולות והרשמים הגופניים הם כל כך מובנים מאליהם עד שאינם זוכים לעיבוד וביטוי מילולי; ולעתים הם נשארים חבויים בתוך היחיד, שאינו משתף בתחושות הגוף שלו את בני המשפחה האחרים. אחד הפרדוכסים הבולטים של הרובד הגופני, הוא היותו בלתי-מדובר משום שאנו חשים בו, בכל רגע, במנעדי התחושות והרגשות שלנו.
ב. נחזור לניתוח הדוגמא: המטפל שוהה ברובד הגופני כדי להבין ולהזדהות עם הסבל ביחסים יש פה פתח לא- מילולי. הוא לא מתרגם מידית את התנועה הגופנית לייצוג סימבולי. זוהי דוגמא לפערים המתבטאים דרך השיח הגופני שמתרחש תוך כדי פעולה. העובדות נקבעות ונכפות ללא כל אפשרות של תיווך מילולי. הרובד הגופני משמש אותנו כשהשפה מסוכנת או מאבדת את משמעותה.
ג. כדי לזהות את הלא ידוע המשפחתי המטפל נע ביחסים: הוא נמצא פעם עם נקודת המבט של הבת ואחכ' עם נקודת המבט של האם כדי להבין את הסבל שביחסים במרחב שנוצר ביניהן.
הערה: אם היינו בטיפול אישי , די היה להזדהות עם נקודת המבט ותנועת הגוף של הבת. ייתכן שאם היינו מנסים להזדהות עם האם, הבת הייתה חשה נטישה ושוב דחיה טראומטית בחדר הטיפול. לכן ככ' חשוב שהמטפל יידע באיזה מרחב הוא נמצא מבחינתו בטיפול: עצמי-אובייקט (קוהוט או בהפרעת אישיות גבולית) או שאפשר ליצור מרחב בין-אישי בטיפול.
המשך של ג. מבחינת הלא ידוע המשפחתי - התחושה העמוקה שעולה במטפל היא הכפייה (imposing) הגופנית של האם כלפי הבת ולהיפך. בהווה היחסים בין שתיהן הוא כמעט סימטרי: פניה אל...- ניתוק ושוב פניה אל...- וניתוק.
סביר להניח שיש פה עקבות של יחסי אובייקט אולם זה בגדר השערה.
המטפל יכול להרגיש בעצמו כיצד התנועה של הדחייה הגופנית נוצרת על ידי כפייה גופנית. ההתנסות שהמטפל חש בה היא של צמצום: הפעולה באה במקום מחשבה, השתיקה באה במקום הרגשה. הלא ידוע המשפחתי מבטא פערים העצומים שבין נקודות המבט במשפחה. איך מנגישים את ההבנה הזו של המטפל?
השיחה מתמקדת בנוכחות של הגוף ובכפייה הגופנית שיכולה להיות בלתי נסבלת כל כך, עד שהיא קורעת את המרחבים המשותפים ביחסי המשפחה (מוכר לנו: עוד מעט פסח-ליל הסדר- מי לא ישב עם מי- מילא יבוא כי ההוא הוזמן וכו'). ביטוי גופני לקרע הממשי שאי אפשר להיות ביחד, לא ניתן לממש קירבה או שייכות.
היחס בין בני המשפחה דועך ומתפוגג על ידי הימנעות מכל קירבה גופנית או שהות באותו מרחב, כדי להימנע מהכפייה שהאחר מפעיל באמצעות קולו, מגעו, ריחו, מראהו או פעולותיו.
ד. המטפל יוצר מרחב ביניים עם הבת בטיפול כדי לעזור לה להתייחס באופן פחות אוטומטי וריאקטיבי עם אימה- האם הפנימית (שהיא מחפשת אותה) והאם החיצונית (שדוחה אותה ). במרחב הביניים אפשר לבטא נקודות מבט שונות של בני המשפחה ואת נקודות העיוורון שהתקבעו עם השנים ביחסים.
המטפל פעיל ודומיננטי בניסיונות ההרחבה וההגמשה של נקודת המבט של הבת. הוא נמצא איתה בתחושות הייחודיות הכואבות בשל הכפייה ביחסים, הדחייה המיידית של הגוף. וכמובן הצמצום הרגשי (רובד מנטלי) המתלווה לשפת הרובד הגופני .
עבודת הספירלה המשפחתית וספירלת הרבדים דורשת מן העצמי של הבת הבוגרת לפגוש שוב ושוב את האחר הממשי (דמותה של האם). בטיפול מוצלח ניתן להנכיח את הפער בין חווית העצמי המוחשית לבין האובייקטים המופנמים שלנו במרחב הבטוח של הטיפול. פה המטפל עובר לשימוש ברובד המנטלי : מתוך ההזדהות של המטפל הוא מאפשר לבת לפגוש את החלקים הזרים של האם כלפי הבת- וגם להיפך הזרות של הבת כלפי אימה. פרשנות זו של היחסים מעבירה את הטיפול משפת הרובד הגופני לרובד המנטלי.
שפת הרובד המנטלי שמוכרת לכולנו היא הדומיננטית כשמודבר בתהליכי טיפול .
התוכן המרכזי של הרובד המנטלי כולל ייצוגים של דמויות, של אירועים ותהליכים (כגון – תהליך פרידה, תהליך הורות וכד'). האובייקט הנפשי הוא בחלקו דמיוני, בחלקו סימבולי ובחלקו מציאותי, ולפיכך קיים תמיד פער בין התגבשות הייצוג הפנימי אצל העצמי לבין הנוכחות הממשית של הזולת-האחר. הפער הבסיסי בין הנוכחות המציאותית הזו לבין ייצוגיה הפנימיים בנפשו של כל אחד מבני המשפחה, מהווה חומר מרכזי בלא ידוע המשפחתי. הרובד המנטלי ממקד את הקשב בטיפול להשלכות של בני המשפחה, לזיכרונות עבר מוקדמים, ללא מודע האישי, ליחסי הזדהות השלכתית, קנוניה ועוד.
אעבור כעת לסוג נוסף של לא ידוע משפחתי והוא:
סודות משפחתיים (סוג של לא ידוע משפחתי שבא לידי ביטוי ברובד המנטלי)
תיאור: כשיש סוד מכאיב או מביש בין בני המשפחה הלא ידוע המשפחתי מתעצם. בני המשפחה מחליפים את היחסים הרגילים ומרחבי הביניים הספונטניים ביניהם, בניתוקים, שקרים והסתרות. הידיעה מפוזרת באופנים שונים בין בני המשפחה ומצמצמת את היחסים ההדדיים: אחד מכיר את הסוד, אחר מכחיש את התוכן של הסוד, ילד נוסף שכח אותו. וכך אסור להגיד דברים מסיומים במרחב המשפחתי המשותף.
מה מרגיש המטפל כשיש סודות במשפחה? יש איסור לדבר על דברים מסיומים באופן גלוי. ההתנסות שלו הופכת לעצמי מזויף, היחסים לא אוטנטיים, והתגובות מלאכותיות.
המטפל עצמו לא מרגיש חופשי בטיפול גם הוא כמו מהלך על קרח דק או קרקע לא יציבה. הוא צריך להמציא פרשנות עקיפה כהסוואה למה שהוא חושב באמת על מה שקורה ביחסים. הוא מחפש את חלקי הפאזל אצל בני המשפחה השונים , לדוגמא, מה כל אחד יודע או לא רוצה לדעת ולמה. הוא מתנסה בהסתרה , בהכחשה , בדחף לחשוף את המידע שיכול לשחרר את העצמי אבל להכאיב לאחרים , ועוד. הבושה והכאב עם זעם והשנאה מופיעים בהדרגה כמקורות של עומס וסבל. (בגידה, פשיטת רגל, ילד מחוץ לנישואים, אפליה כספית ועוד). עד כאן בנושא הסודות.
סוג אחר של הלא ידוע המשפחתי ברובד המנטלי הוא הלא- מודע האישי.
הלא-מודע הפסיכואנליטי, זה שמתקיים בנפשו של הפרט, הוא אחד מהמופעים של הלא-ידוע המשפחתי. ההשלכות וההזדהויות מהלא-מודע משפיעות תמיד על הלא ידוע המשפחתי. עם זאת, הלא -ידוע המשפחתי מחלחל אל הלא-מודע האישי, כגון: קונפליקטים סמויים בין הורה לילד שוקעים כפנטזיה בלתי מודעת אצל הילד, אך נשמרים כזיכרון מכאיב אצל ההורה. המטפל מתמקד בשאלה :
מה בין אובייקטים מוקדמים (מתקופות הינקות והילדות הצעירה) לבין אובייקטים מאוחרים(משנות הילדות האמצעית ועד הבגרות, כולל)?
נעבור לדוגמא:
מיכאל נולד בתקופה שבה אימו, טלי, הייתה שקועה בטיפול באחותה שחלתה במחלת הסרטן בדרגה קריטית. אביו, עמית, פוטר באותה תקופה מעבודתו שאהב, ומאז סבל מתקופות של אבטלה וחוסר יציבות בעבודה. טלי ועמית היו הילדים המוצלחים במשפחות ההוריות, והם עטפו את מיכאל בתחושות וציפיות של תקווה ונחמה. מיכאל אכן התפתח יפה כתינוק וגרם לסיפוק ושמחה. כשמלאו למיכאל שלוש שנים, עמית פוטר שוב ממקום עבודתו, וטלי שקעה באבל בגלל ההחמרה במצבה של האחות. עומסים אלה מערערים ומצמצמים את הזוגיות שלהם. המשבר הכרוני של ההורים נמשך כשבשנים הקשות, מיכאל אינו ממלא יותר את המקור המנחם להוריו. זו תקופה שהם אינם מדברים עליה, אך ידועה לכולם בנרטיב המשפחתי הגלוי.
ברובד המנטלי: ההורים מגיעים למרחב המשותף עם האובייקטים המוקדמים שלהם, ויוצרים יחסים חדשים עם התינוק. בדוגמא, טלי ועמית עוברים משברים שנובעים מגורמים חיצוניים שאינם קשורים ישירות לזוגיות שיצרו ולהורות שהפנימו עם הוריהם כילדים (אובייקטים מוקדמים).
הם חוו שינוי מכאיב של ההורות והזוגיות ואלה התגבשו לאובייקטים מאוחרים בחייהם - לא בגלל דפוסי ההתקשרות הראשונית עם הוריהם. משברי החיים שחדרו לחייהם בגיל בוגר עיצבו את האובייקטים המאוחרים שלהם.
(האובייקטים המאוחרים של טלי ועמית מופנמים בחלקם כאובייקטים מוקדמים של מיכאל התינוק והילד).
חומרי הלא ידוע המשפחתי מצטברים מהעצב והאבל של טלי -האם, והלחץ של עמית- האב, אולם עם חלוף השנים מצב המשפחה מתייצב ומשתפר והנסיבות הללו מתעמעמות ונשכחות. תקופה זו שוקעת בדמדומים של היה-או-לא-היה. במובנים רבים טלי ועמית אינם מדברים ביניהם על השינויים האלה של המשפחה- יש בהם אשם, בושה, הרבה כאב וחולשה. על אף שהם אינם מתייחסים לתקופה הקשה כסוד, ואינם מסתירים את הסבל שהיה כרוך בה, הנרטיב שלהם ממוקד בעיקר בעצמם. נישולו הסמוי של מיכאל מהיותו מקור השמחה והנחמה נשכח.
בטיפול: אחד התהליכים המרכזיים של המטפל הוא להבחין ולזהות את התגבשותם של האובייקטים המאוחרים בשונה מהאובייקטים המוקדמים, שברובם אינם מודעים. זה אחד המקורות המרכזיים של הלא ידוע המשפחתי.
הסבר על אובייקטים מאוחרים: בהשוואה לאובייקטים מוקדמים, האובייקטים המאוחרים נגישים יותר לזיכרונות, לייצוגים, לסימבוליזציה ולהמשגות מילוליות. זמינות זו מבוססת על יכולות ההתפתחות הקוגניטיבית, הרגשית והחברתית מהילדות האמצעית ואילך.
בדוגמא: אצל מיכאל שהיה מעין 'פונקציה מנחמת' להורים, אך איבד את השפעתו, התגבש 'אובייקט מוקדם' - מצבי רוח מהעבר הילדי - כשהוא אינו מודע לכך. בבגרותו, כשמיכאל ובת זוגו חשים באי יכולתו לחיות באופן מלא יותר, הוא פונה לטיפול. הטיפול מנסה ליצור מרחב ביניים שבו ניתן להנכיח או להפגיש בין האובייקטים הפנימיים שנוצרו בעבר ('אובייקט מנחם ומשמח של ההורים') לבין האובייקט הממשי העדכני – מיכאל כבן זוג הינו חסר חיוניות והתלהבות בזוגיות. בת הזוג של מיכאל רוצה להבין מדוע ההתלהבות שחש מחוץ לבית שוקעת ונעלמת ביחסים עימה. זה תהליך שבו מתחילים להיחלץ מנקודות העיוורון של בני המשפחה. המטפל מתנסה בתהליכי ההעברה בינו לבין מיכאל ביחסי האובייקט הראשוניים בליווי פרטים ביוגרפיים שהוריו זוכרים מהעבר המוקדם שלו. חשובה פה ההבחנה בין אובייקטים מאוחרים של הזוגיות לבין האובייקטים המוקדמים שההשלכות שלהן –זרות למיכאל אך דווקא ברורות ומוחשיות לבת הזוג. נקודת עיוורון כזו זקוקה לתרגומים של המטפל כדי לשחרר את המרחב הזוגי .
סוג אחר של הלא ידוע המשפחתי:
התעלמות מהגלוי לעין - ישנם מצבים שהם כה גלויים לעין ברקע היום-יומי עד שהם נראים כמצבים שקופים שלא מבחינים בהם. כאשר ההתעלמות מוכחשת ולא מאפשרת ביטוי או שיח, נוצרת פתולוגיה ביחסים ובעצמי.
דוגמא: יאיר מספר על משפחתו, המורכבת משלושה אחים בשנות העשרים שלהם, אשר שניים מהם כבר לא גרים בבית:
"אם תסתכלי עלינו מהחלון, תראי שאימא והאחים כולנו יושבים יחד לארוחה משותפת. אבל זה הזמן היחידי שכולנו נפגשים בו, פעם בשבועיים, אף אחד לא מחסיר וזה לא רק בגלל אמא. אף פעם אנחנו לא מדברים על עצמנו כי תמיד יהיה משהו נפיץ ויתחיל איזה ריב. כל אחד מחכה, בחשש, לראות מי יקום ראשון, ויפסיק את המחזה הזה - ככה זה בעיני, מחזה. מה משותף לנו? אני אגיד לך (הוא מחייך בעגמומיות): תורנות הכלים. יש בינינו תורנות מי הפעם יוריד את הכלים וישטוף אותם. למרות שזה לא נעים אף אחד מאיתנו לא מעיז להפסיק את המנהג הזה. אני לא מבין למה אנחנו דבקים בנוהג הזה כל כך הרבה שנים. אנחנו לא מדברים, לא מסתכלים אחד על השני, בטח שאין חיבוק או לחיצת יד. זה גם לא היה עם ההורים או ביניהם. כסף לא היה חסר אף פעם. שניהם, הוא אומר על הוריו, מאוד חכמים ומוצלחים. אבל משהו שם תמיד היה ריק, כמו רובוטים.
במשפחה זו נשמרת המסגרת של הורים-ילדים-אחים דרך שגרת מפגשים שנוצרה לפני שנים כמסורת משפחתית. שגרה זו נשמרת על ידם בקנאות רבה, כמעין טקס ריק. ללא הקרבה המינימלית, שמתקיימת במפגש כזה, כל אחד חש מנותק לחלוטין ממשפחתו. הנוכחות בארוחה והשתתפות בתורנות הכלים הן מחוות של השתייכות, אך הן ריקות מתוכן, ואינן מגובות בתחושת שייכות מלאה, אלא להפך, מלוות בתחושה של דחייה. אז מה למעשה קורה בטיפול?
המטפל מזהה שתחושת השייכות המשפחתית מתבטאת דרך הרובד הממשי (שטיפת הכלים) כדי לא לאבד את האחיזה במשפחה אך יש סכנה או איסור להרגיש –ברובד המנטלי. השותפות התפקודית מתרחשת ביציבות ובעקביות רבה. אך זוהי שותפות ריקה; הרובד הממשי משמש כ"דבק" במשפחות אלו. ללא היכולת ליצור מרחבי ביניים לא מתאפשרים תהליכי ההזדהות והאמפטיה. מתוך התפיסה המורכבת של הלא-ידוע כתפזורת של אלמנטים נגזרת שיטת הטיפול שאני מכנה אותה "ספירלה משפחתית" והיא פיענוח אשר "מלקט" את חלקי הלא ידוע באמצעות המרחב הטיפולי.
יצירתו של מרחב הביניים בטיפול מאפשר לאסוף חלקי מידע וחוויות לכדי מארג רגשי שמאפשר עיבוד משותף וקוהרנטי יותר. התנועה הספירלית חוזרת על עצמה שוב ושוב, נודדת בין חברי המשפחה הנוכחים בחדר (או בדמיון), והיא אורגת את נקודות ההתייחסות השונות, הדומות והמנוגדות לכדי מארג שלם יותר ובעיקר - משותף.
גם בטיפול אישי, המטפלת יכולה לסייע למטופל להשלים את נקודות המבט של חברי משפחה ובני זוג מתוך תהליכי העברה נגדית והקשר הטיפולי.
בטיפול טוב דיו, דמות המטפל נהפכת למעין מנטור פנימי כאדם שיוצר מרחב ביניים, בינו לבין המטופל. הוא יוצר עם המטופלים את הטרנספורמציה או האינטגרציה המאפשרות לעבד את העומסים של הלא ידוע המשפחתי כמו גם הלא מודע האישי.
סיכום : ביחסי המשפחה הפועלת ביחד כקבוצה, מצטבר תמיד עומס שנוצר משינויים תמידיים של היחסים ושל העצמי בהגדרות, גבולות, מיקומים, מצבי כאוס רגשיים וחיצוניים, שמקורם בהתנהלות של הזוג ההורי, היחסים עם הילדים, בין הילדים (Bollas, 1987, 2009a) וכל הסובב אותנו. אנחנו פוגשים את העצמי, בני הזוג או הורה-ילד כשהסבל ביחסים ובנפשו של העצמי אינו מוכל יותר –לא על ידי ההגנות הרגילות ולא על ידי היחסים. מדובר בעומסים שעוצמתם עלולה לפרק את יחסי המשפחה ולהרוס את העצמי. כל מצב או אירוע משפחתי, שמתואר תמיד מכמה נקודות ראות של המשתתפים בו, נידון להיות מיוצג חלקית בלבד. לא פעם חלקיות זו נותרת דיפוזית ומפוזרת מידי, בלתי מוכלת, בלתי מעובדת וללא אפשרויות של טרנספורמציה. לא רק מה שהודחק אלא גם מה שנשכח או לא קיבל הכרה, מה שמקוטע או בלתי מובן, כל אלו חומקים מהמרחב הברור והידוע.
ההרחבה של הלא ידוע המשפחתי מאפשרת להכליל מעבר ללא-מודע התוך- נפשי הפרוידיאני מבלי לאבד את עומק המחשבה הפסיכואנליטית. התהליך הטיפולי שכולל את חומרי הלא -ידוע המשפחתי באמצעות רבדי המציאות – מציעים דרך חדשה של טיפול בחומרים אלה הן בעצמי והן ביחסי המשפחה.
[1] Stern, D.B. (1997). Unformulated experience: From dissociation to imagination in psychoanalysis. Hillsdale, NJ: Analytic Press.
[2] מינושין, ס. ואי-יונג לי, ג'.מ. סיימון (2010).מיומנות הטיפול המשפחתי, מסעות של צמיחה ושינוי. הוצאת ספרים אקדמית יזרעאל.