חיפוש
  • ד"ר, אביבה מזור

התרומה של הלא ידוע המשפחתי לטיפול האישי והזוגי-משפחתי


התרומה של הלא ידוע המשפחתי לטיפול האישי והזוגי-משפחתי

חומרי הלא ידוע המשפחתי נוצרים ונמצאים במרחב היחסים, בין שניים ויותר, של בני המשפחה. אלה הם חומרים שנוצרים תוך כדי השינוי התמידי של המציאות האנושית, וגורמים, לעיתים, לעומסים וסבל ביחסי המשפחה. כפי שתהליכי חשיבה סמויים מתקיימים בעולמו המנטלי של היחיד. הלא ידוע המשפחתי הוא מושג חדש לתופעה גלויה ומוכרת יחסית בעבודה הטיפולית עם העצמי, המשפחה או הזוג. עד כה, אף מודל טיפולי לא התייחס אל חומרים אלה ישירות אלא בחלקיות רבה. סדרת הפוסטים שבאתר זה, בהמשך לספרי, מציעה נקודת ראות המאגדת חומרים אלה ובוחנת את אפשרויות העיבוד והיישום שלהם בתהליכי הטיפול.

כל אחד מכיר את המצבים בהם עודפות המידע והעומס הרגשי, מוציאים חומרים משמעותיים אל מחוץ לשיח הטיפולי. לעיתים, חומרים אלה, שמובנים רק חלקית או מוסטים הצידה מבלי משים, ממשיכים להדהד ולהשפיע הן על המשפחה והן על תהליכי הטיפול.

הלא ידוע המשפחתי ניזון אמנם מתהליכים בלתי מודעים או מודעים חלקית, אולם במרחב המשפחתי המשותף, חומרים אלה מתפקדים בדומה ל'שטח מת'. שטח זה הוא לעתים גלוי ואף מסומן, אך בה בעת הוא בבחינת נעלם מעין המתבונן מזוויות ראיה מסוימות. בטיפול האישי, אנו מכירים את המצב בו נקודת עיוורון של הדיאדה הטיפולית מתבהרת לפתע, אם כתוצאה מן ההדרכה של המטפל או כשהמטופל מצטט מישהו 'שנמצא מחוץ לתמונה': מסר כזה שופך אור על 'השטח המת' והופכו 'לשטח חי'.

חומרי הלא-ידוע הם רבי פנים ומגוונים, וכל מטפל יכול להתייחס אליהם דרך "פתחי הכניסה" המוכרים לו מהכשרתו ומניסיונו (כגון: לא מודע אישי, אמונות ליבה, סכמות, מצבי מציאות קונקרטיים, תחושות גוף ועוד). מטופלים שונים מאפשרים פתחי כניסה מגוונים לחומרי הלא ידוע המשפחתי שלהם, וככל שהמטפל שולט ב"שפות" שונות (כפי שהצגנו כאן – רובד מנטלי, גופני וממשי), כך מתאפשרת לו גמישות רבה יותר במגע עם הלא ידוע בטיפול.

עיבוד חומרי הלא ידוע המשפחתי, כפי שהדגמנו בספירלות הטיפוליות, מאפשר למטפל להתייחס לחומרים אלה, מזווית הראיה של רבדי המציאות השונים ביחסי המשפחה, ומזוויות הראיה השונות של בני המשפחה, מבלי למחוק את מצבי העצמי השונים של היחיד. כך, המטפל האינדיבידואלי יכול לטפל במצבי העצמי השונים מבלי לרדד את הקונטקסט המשפחתי הדינאמי, ולהפך.

ההבנה והעיבוד של הלא ידוע המשפחתי מתאפשרים עם היווצרותם של מרחבי הביניים של המשפחה. כידוע, מרחבי הביניים בין שניים ויותר מאפשרים טרנספורמציות, לא רק בקשר הטיפולי, אלא גם באופן ספונטני בין בני המשפחה. מרחב הביניים נוצר בכל רובדי המציאות האחרים. לעתים לא ניתן לחלץ את הלא ידוע מבלי לקבל תמונה ברורה של מספר מרחבים משותפים בתוך המשפחה. מאחר שאין מרחב משותף דומיננטי אחד 'שבולע' את כל האחרים (לדוגמא, הדידאדה הזוגית, דיאדה הורית או אחאית כזו או אחרת), ההבנה והפירוש של חומרי הלא ידוע, מתאפשרים באופן מלא יותר באמצעות מעבר ממרחב למרחב.

מקורותיו של הלא ידוע המשפחתי

החשיבה על הלא ידוע המשפחתי ונושאי היסוד של העצמי והמשפחה נובעים מהמפגש עם הטראומה, בקליניקה, במחקר ובהוראה. מקורות ההשראה וההשפעה לחשיבה כוללים את המודלים של הזרם הרב דורי בטיפול המשפחתי, (בעיקר בואין, פרמו ובוזורמיני-נאג'י); הגישה הוויניקוטיאנית, בזרם הפסיכואנליטי, עם פיתוחיו של בולאס ופיתוחיה של הגישה ההתיחסותית (בעיקר דונל סטרן) והעקרונות התיאורטיים של ג'נין פוג'ה, כגון: עקרון אי הוודאות התמידי, מרכיבי הזרות, האחרות והשוני שקיימים בכל מרחב משפחתי משותף ועוד. ציר אחר ומרכזי בהמשגה של הלא ידוע המשפחתי נובע מעולם הטראומה.

אין טראומה אנונימית, כפי שאומרת ג' הרמן, כל טראומה היא ספציפית, בין אם מדובר בטראומות התפתחותיות שמסיטות את כל המשפחה ממהלך החיים הרגיל, ובין אם מדובר בטראומות הבאות מגורם חיצוני לבני המשפחה. שבריה של המשפחה בכל טראומה מכוונת את המבט הטיפולי אל 'הלא ידוע' הנמצא ברקע כל הזמן, בלתי מנוסח מילולית -ולא ניתן לחשיבה.

זיהוי חומרי הלא ידוע המשפחתי קשור לעבודתי הקלינית בתחום הטראומה, בעיקר עם ניצולי שואה וילדיהם. חומרי הלא ידוע המשפחתי נמצאים כ'צל נלווה' במשפחות אלו, לא רק כהדחקה או הכחשה של היחיד, אלא נמצאים בדיאדות, במשולשים, בתלכידים המשפחתיים השונים ללא שם. הטיפול מוביל, באופן טבעי, להתמרות חלקיות בלבד של חומרים שאינם מנוסחים או שאינם ניתנים כלל לידיעה.

בהמשך לזרם הטיפולי שהתפתח בפסיכואנליזה, מונחיו של ביון, של בולאס: ב'מחשבה שלא ניתנת לידיעה' או של דונל סטרן ב'התנסות שאינה מנוסחת דייה' – מתארים את עולמו הפנים נפשי של היחיד, אולם הרקע המשפחתי הופך לעיתים למקובע ואנונימי. אמנם, המטפל יכול כך להשתקע ולהתנסות בהזדהות עמוקה עם המטופל, אולם מצב זה גורם להתעלמות מחומרים רבים הקיימים במרחבים המשותפים של בני המשפחה, שהינה הקונטקסט הרגשי המרכזי של המטופל. הקושי לייצג ולבטא את המרחבים הבין אישיים הובילו לחיפוש אחר שפה טיפולית שתנסה לבטא את הממדים האחרים שמתגלים בטיפול אך לא קיבלו את משמעותם המלאה. כדבריה של סוזן זונטאג: "דברים רבים בעולם לא נקראו בשם ודברים רבים, אף כי נקראו בשם מעולם לא תוארו" (Sontag, 1964).

התרומה של נקודת הראות של 'הלא ידוע המשפחתי' מציעה הרחבה של הזרם האינטגרטיבי של המשפחה והעצמי - זרם המשלב בין הגישה המערכתית בטיפול המשפחתי לבין הגישה הפסיכואנליטית. אינטגרציה בין הטיפול המשפחתי לבין נקודת הראות של העצמי קיימת בגישה הנרטיבית, האימגו, 'הלא מודע המשותף' של שרף ואחרים, ששילבו את החשיבה הפסיכואנליטית עם הטיפול המשפחתי. אולם הגישה שמוצגת כאן אינה מאחדת את ריבוי הפנים של העצמי ואת הרב-שכבתיות של מרחבי המשפחה לתיאור קאנוני או מרכזי, כמו בגישה הנרטיבית או מודל האימגו.

בנוסף, עלייתה של הגישה ההתייחסותית בטיפול הפסיכואנליטי יצרה שחרור וגמישות גם בתהליכי הטיפול הזוגי והמשפחתי. ראשית, היא שפכה אור על הזיהוי של מצבי העצמי המשתנים, כל העת, בתוך מרחב היחסים. שנית, מערכת יחסים היא מרחב רב שכבתי המשתנה תדיר, ואין לו בהכרח מבנה קבוע. ולבסוף, גישה זו הדגישה את היחסים הטיפוליים, והצביעה על השפעותיו של המטפל (גם המשפחתי), המימוש-בפעולה וההעברה הנגדית כחלקים מרכזיים בתהליך הטיפולי. עקרונות אלו ואחרים, איפשרו את המיקוד בשוני בין בני המשפחה מחד, ובחומרי הלא ידוע שנוצרים בעטיים, מאידך.

המודלים המוכרים לנו מפלחים את המציאות – בין חוץ לפנים, בין יחיד לקבוצה או בין העבר הרחוק להווה הנוכחי – ובכל זאת לעיתים אינם מנגישים לנו את הפרשנות או מחלצים אותנו מהעומס של אי הידיעה שלפנינו. עצם ההכרה בכך היא התחלה טובה להתייחס לנקודות העיוורון המשותפות לנו ולמטופלים שלנו.

גמישות

הגישה המוצגת בספר זה מאפשרת מפגש ומגע גמישים עם רובדי המציאות והמרחבים המשותפים של המשפחה, הן בטיפול האישי והן בטיפול המשפחתי. בתהליכי הטיפול, המטפל עצמו נחשף לרמות מציאות שונות של העצמי המתבטאות בשפות שונות: שפת הרובד הגופני, הרובד המנטלי-נפשי, ושפת הרובד הממשי או שפות נוספות (שלא נכללו כאן, כגון שפת הרובד הרוחני). בגישה הזו, המטפל אינו מקבץ או מתרגם את השפות השונות של רובדי המציאות לשפה אחת. להיפך, ההתערבות בטיפול מנסה להשתמש בריבוי ובמגוון של התהליכים והתכנים שנחשפים לפניו.

המטפל מוזמן לנוע בין נקודות ראות שונות, מבלי לצמצם את מגוון הרבדים ולהתמקד ברובד דומיננטי אחד בהכרח, ומבלי לבחור רק בנקודת ראות אחת. הגמישות וההרחבה הללו מאפשרות התמקדות בנקודות המגע ובאיזורי החפיפה שבין המרחב הפנים נפשי והמרחב הבין אישי במשפחה.

לא מוצעת פה טכניקה טיפולית, אלא נקודת ראות המרחיבה ומגמישה את הטכניקה הטיפולית שנבחרה על ידי המטפל. בנוסף, ניתן להשתמש בשפות השונות של רובדי המציאות ובתהליכים של מרחבי המשפחה השונים גם כשהלא ידוע המשפחתי אינו עומד במוקד התמונה הטיפולית, לדוגמא בהתערבות במצבי משבר אקוטיים.