חיפוש
  • ד"ר, אביבה מזור

דיסוציאציה, קיטועים (פרגמנטציה) ופיצולים ביחסי המשפחה.



כידוע, פערים בין נקודות המבט אצל בני המשפחה הם טבעיים. נקודות עיוורון תמיד תהיינה חלק ממערכות יחסים, בדומה לקיומו של הלא מודע בנפשו של כל יחיד. נקודות העיוורון מהוות מקור בסיסי וטבעי ללא ידוע המשפחתי. אולם הפערים הטבעיים של הלא ידוע המשפחתי, כגון: פערים מגדריים, פערים בין-דוריים, פערים בין-תרבותיים ופערים בין בני זוג - הופכים לפתולוגיים כשנוצרות אי הבנות כרוניות. פערים אלו עלולים להחמיר עוד יותר במצבי משבר כשמתווספים עליהם השפעות טראומטיות. מצבים אלה יוצרים דיסוציאציות בעצמי, פרגמנטציה- קיטועים- ביחסים עד כדי ניתוקים הן בעולמו של היחיד והן ביחסים של בני המשפחה. התופעות הללו נמצאות במוקד המחקר והטיפול של הפסיכולוגיה הקלינית והפסיכיאטריה הפסיכולוגיה ההתפתחותית, ועוד.

הטראומה היא מצב קיצוני, המעמיק את הפערים הטבעיים בין בני המשפחה, והופך אותם לקשים לייצוג וגישור. לדוגמא, הלא ידוע המשפחתי נמצא במצבי שבירה ופיצול ביחסי משפחה שאחד מבניה (או יותר) עבר התנסות טראומטית.

פערים עמוקים בין נקודות מבט, הופכים במקרים קיצוניים יותר לפיצולים ושברים של ממש. במקרים אלו, כל נקודת מבט כשלעצמה, מתפרקת גם היא, כך שלא נוצרת לכידות לא רק בתוך ההתנסות הבין-אישית, אלא גם בתוך ההתנסות והנרטיב הפנים-נפשי של היחיד. הקונטקסט של הנרטיב הפנים-נפשי של היחיד נבנה במשפחה, מתוך דבריהם והתנהגותם של הסובבים אותו. המרחב המשותף אינו מאפשר יצירתם של תהליכי הכלה ו'מעטפות' רגשיות. התפרקות זו יכולה להתבטא כפיצול בין רגש לידיעה, או בין חלקי ידיעה שונים, בין תחושות והסימבוליזציה שלהן, שימוש יתר דרך הדחקות, הכחשות ותהליכי שכחה שונים. מאמרים רבים בפסיכולוגיה ההתפתחותית מדגישים את ההשפעות של טראומה בילדות המוקדמת, בילדות המאוחרת, בגיל ההתבגרות ובבגרות הצעירה. בנוסף, הידע המצטבר בעשורים האחרונים הן במחקר והן בקליניקה מדויק באשר להשפעות ארוכות הטווח של טראומות העבר.

חומרי הפרגמנטציה, הדיסוציאציה והאלקסיטימיה מוכרים כמצבים חסרי ייצוג של מצבי פירוק וניתוק נפשיים המאפשרים לאדם לשרוד נפשית לאחר שעבר טראומה.

לדוגמא, טראומה של אלימות במשפחה כמו גם התעללות מינית, והזנחה כרונית, הורסת את הקשרים הטבעיים של בטחון, אמון ואהבה שבין הורה-ילד ושל בני הזוג, והם נותרים כמצבי הישרדות. הן הקרבן הישיר והן ה'עומדים מהצד' (לעיתים הם קורבנות המשנה) נסוגים אל הגנות אוטומטיות של חוסר אונים וקיפאון, חוסר שקט פיסי ועוררות יתר, ניתוק ובריחה ממשית, תוקפנות וזעם, רגשות אשם, ועוד.


מיקה מתארת את אביה: למרות שהסבתא המשוגעת נפטרה לפני שנים, היא הכתה אותו ככה שהוא נשאר נכה נפשית לתמיד. למשל, הוא נשאר כנוע לאחיו, אח שנמצא עשרים דרגות פחות ממנו. זה לא משנה כמה שהוא הצליח בזכות עצמו, בכל פעם הוא מנסה לרצות את סבא - אבא שלו – ואת אחיו. הם משפילים אותו שזו בושה שאני לא יכולה לראות, אבל הוא לא יכול להתנתק מהם. אם צריך הוא היה נותן להם את החיים שלו.

בדוגמא, האב שהיה ילד מוכה אינו יודע האם הוא אשם באלימות המופנית כלפיו, האם אבא באמת לא שמע, או שהם משתפי פעולה, איך זה שהאח אינו מקבל מכות כמוהו? מה לא בסדר איתו? אין אדם בעולמו של הילד, שיכול לאסוף את התמונה עבורו. הדיסוציאציה מתבטאת בפיצול העצמי כך שחלק מ'העצמי' של הילד ממשיך להתקיים ולשרוד במציאות של היום יום וחלקים אחרים מתנתקים והופכים לחסרי ייצוג בזיכרון. למרות זאת ההדחקה של חלקים אלו ממשיכה להפעיל ולהשפיע עליו כל חייו.

במרחב המשותף של המשפחה מתקיימים יחסים עם ניגודים בלתי אפשריים, שמפרקים את היחסים הטבעיים. אלה מצבים בהם הידיעה של העצמי והזולת הופכת לפרגמנטרית –כהגנה וכתוצאה מההרס הבין אישי.

במשפחות בהן קיימת התעללות או הזנחה, חלק מן הפרגמנטציה נובע מן הדואליות המובנית בקשרים בין ההורים לילדים: אותו קשר הוא גם מציל וגם ממית נפשית ולפעמים גם פיסית.

בני המשפחה עצמם מתנתקים זה מזו בגלל הבושה והעלבון, ואינם יכולים לארגן ידיעה שלמה אודות המתרחש כבסיס משותף, המאפשר לפעול בהתאם. מרחב הביניים אינו יכול להתגבש אפילו לא לזמן מה, ללא דמות ביניים או דמות מעבר, שמחוץ למשפחה.

ברבות השנים, המכות והאלימות מפסיקים בדרך כלל, אולם הידיעה אודותיהם אינה נאספת, ונותרת כפרגמנטים המשפיעים באופן הרסני על העצמי הפגוע וההרוס, על היחסים בין בני המשפחה, ובינם לבין בני המשפחה החדשה שיצרו. הפרגמנטים המנותקים זה מזה, במרחב הפנים נפשי של האדם הבוגר, מקשים לעבור מיחסי הישרדות ליחסים של אמון ושיתוף פעולה. תמיד יהיה בן משפחה מסוים, או דיאדת יחסים, המזכירים את השבר העמוק של הטראומה, ושוב מעוררים את חוסר ההסכמה בין בני המשפחה, כלומר את חוסר היכולת ליצור תמונה שלמה. המצבים הפוסט-טראומטיים מתעוררים בין בני המשפחה וממשיכים את הניתוק והריקון.

השפעות ארוכות טווח של דיסוציאציה, פיצולים ונתקים ביחסי המשפחה.

כאמור, מצבי פרגמנטציה בתוך משפחה, נוטים להעצים ולשמר את עצמם. כאשר קיימים במשפחה חוסר הדהוד והכחשות מסיביות, בני המשפחה נוטים להסתגר, להתנתק, לצמצם עוד יותר את התקשורת הפתוחה.

כך לא נוצרות הזדמנויות לשיח שיאפשר אמפטיה בסיסית, הכרה ברגשות השונים, עיבוד ומשמעות משותפת. כך, בדוגמא שלנו, אין אפשרות שהאב ואחיו יעבדו באיזו מידה את הטראומה של האלימות של הסבתא.

בדרך כלל, יהיו בני משפחה שבונים לעצמם הסברים במשך הזמן, שחלקם נראים הגיוניים כביכול. אבל דרך דבריה של מיקה בדוגמא, ניתן לראות כיצד ההסברים שנבנו מתפרקים ונפרמים.

לא פעם, במשפחות בהן קיימים נתקים מסוג זה, עצם המפגש עם בני המשפחה יוצר כאב ואיום שגורמים לריחוק פיזי ולא רק נפשי בין בני המשפחה. ריחוק זה יבוא לידי ביטוי בהסתגרות ובריחות שונות בגיל ההתבגרות; ובפרידות, ניתוק וריחוק ביחסי המשפחה בבגרות.

בדומה לדוגמא זו, גם במשפחות אחרות, לעתים קרובות חסרה דמות מבוגרת מהמשפחה הגרעינית, או הרחבה יותר, שמסבירה את העובדות הממשיות ומשקפת את התחושות והפחדים שמתעוררים. במצבים כאלה, חלקי הידיעה, פיצולי הרגשות במרחב הפנים-נפשי של כל אחד מבני המשפחה, אינם מתלכדים לפאזל או קולאז' שמאפשר ייצוג ויוצר משמעות. לכן, כל אחד נשאר מבודד בהתנסות הסובייקטיבית שלו ומזהה רק חלק מסוים ממה שקורה במשפחה. השיקוף ההדדי ("זה מה שקרה לי") או ההזדהות ("אתה הרגשת בדיוק כמוני") , חסרים, ובמקומם נוצרות דיסוציאציות פנים-נפשיות ותוך משפחתיות. במרחב הבינאישי, לעתים ההסברים הגלויים לא רק שאינם נותנים משמעות מלאה, אלא הם מעוותים (לפחות חלקית) את התהליכים המתרחשים במשפחה ואצל כל אחד מחבריה.

התהליך הטיפולי

גישות שונות בטיפול המשפחתי מציעות תהליכי טיפול למצבי טראומה, לדוגמא, הגישה האסטרטגית בטיפול המשפחתי, אסכולת מילאנו ועוד.

אחת האפשרויות לטיפול משפחתי וזוגי בהשפעות פוסט טראומטיות כגון, דיסוציאציה ופיצולים ביחסי המשפחה היא השימוש של המטפל בחומרי הלא ידוע המשפחתי. לדוגמא, באמצעות ההתייחסות לנקודות המבט השונות של בני המשפחה, ההבנה של הפערים ביניהן או פירוק של סודות משפחתיים ניתן להבנות גישה עקיפה בטיפול. הטיפול מציע מעקפים מבלי ליצור טראומטיזציה חוזרת שעלולה לעורר הגנות נוקשות של ניתוק, בידוד ועוד. עיבוד זה יכול לעצור את הכאוס שמשתרר ביחסים והדיסוציאציה של העצמי. טרנספורמציה מסוימת של יחסים רעילים במצבים טראומטיים, באמצעות עיבודם של חומרי הלא ידוע, יכולה לחזק את היחסים והמרחבים המשמרים והמזינים שקיימים במשפחה למרות הפגיעה.