עיבודם של חומרי הלא ידוע המשפחתי, דורש סביבה מחזיקה של מרחב ביניים. על כן, יצירת מרחבי ביניים ביחסי המשפחה היא מטרה טיפולית מרכזית ביותר. בפראפראזה על אמירתו המפורסמת של פרויד - במקום בו היה לא ידוע משפחתי, יהיה מרחב ביניים.
מרחב הביניים הינו מרכיב מרכזי בהכלה ועיבוד של היחסים במשפחה ושל הקשרים הפנים-נפשיים של האדם עצמו. לפיכך הינו נושא מרכזי בלימודי הטיפול הזוגי והמשפחתי ובלימודי הטיפול האישי: בפסיכולוגיה התפתחותית וקלינית.
כידוע, מרחב הביניים (במונחיו של ויניקוט) הוא תהליך משותף שנוצר בין האם והתינוק, והינו בעל איכות טרנספורמטיבית מיטיבה. במרחב זה נוצרות תובנות אישיות והבניות שמאפשרות שינוי והתמרה. חשיבותו של מרחב הביניים מוזכרת הן במאמרים של הטיפול המשפחתי והן במחקרים מגוונים של הפסיכולוגיה ההתפתחותית.
בהתנסות הבינאישית האנושית באופן ספונטני, מרחבי הביניים מהווים תשתית לתהליכי הסתגלות, אינטימיות וקירבה, אינטגרציה ואמפתיה הדדית ביחסיו של היחיד עם סביבתו וביחסי המשפחה. כאשר הם אינם נוצרים באופן ספונטני ותדיר, לעתים יש צורך ליצור אותם באופן מובנה בתהליך טיפולי. מרחב הביניים מאפשר שינויים באופן שאינו יוצר טראומה, כי אינו מבוסס על כפייה של שינוי (imposing) או על מחיקת האחר, ואף לא על כניעה של המטופלים מחולשה או פגיעות.
המטרה של מרחבי הביניים בתהליך הטיפולי היא לשנות דפוסי עומק של מצבים חסרי ייצוג ותהליכים בלתי-סימבוליים. מאמרים ומחקרים קליניים מבחינים בין מרחב ביניים פנים-נפשי, לבין מרחב ביניים בין-אישי, כששניהם הכרחיים ליצירת שינוי. מדובר במצבים של ריק ומוות פנימיים, חזרתיות פתולוגית, העברות רב-דוריות שגורמות לסבל, הזדהות השלכתית שלילית, טראומטיזציה אישית, חוסר וויסות רגשי והתנהגותי ועוד. אחת המטרות העיקריות בלימודי הטיפול הזוגי והמשפחתי כיום היא להבחין בין המרחב המשותף לבין מרחב הביניים.
מה ההבדל בין מרחב משותף למרחב הביניים?
לעיתים המרחב המשותף של השעה הטיפולית נהפך למרחב ביניים, ולעיתים מרחבי הביניים, שנוצרו בשעה הטיפולית, מתפרקים והופכים למרחב משותף בלבד. מנקודת הראות של הטיפול הזוגי והמשפחתי תהליכי העיבוד והטרנספורמציה בין בני הזוג, בין המטפלת למטופל, בין בני המשפחה מעידים על קיומו של מרחב זה. אולם ישנם מצבים, בהם מרחב הביניים אינו מתאפשר אפילו בטיפול, או נוצר לרגעים וקורס שוב ושוב מעוצמת הכאב והפגיעה. בדרך כלל מדובר בטראומה קשה מדי להתמרה, כמו במקרה של ניצולי שואה, קורבנות להתעללות חמורה במשפחה או הזנחה קשה. הקושי ליצור מרחב ביניים בתהליך הטיפולי נמצא במקרים שבהם אחד מבני המשפחה סובל מיתמות מוקדמת או מנכות קשה, או מהפרעה אישיותית חמורה. במקרים אלו, מרחב הביניים לא זו בלבד שאינו מתאפשר בין בני המשפחה, אלא שגם בטיפול קשה מאוד ליצור אותו. המטפל פונה לתהליכי טיפול אחרים כמו 'עמדת העד האמפאטי', יצירת נרטיבים משותפים באמצעות הזדהויות עם המטופל, ועוד.
קיימת תנועה מתמדת בין המרחבים המשותפים של המשפחה למרחבי הביניים ותפקידו של המטפל, הוא לזהות ולברור את החומרים שיעברו מן המרחב המשותף למרחב הביניים, ולסייע בהפיכתם לידועים יותר ומעובדים יחסית.
כיצד נוצר מרחב הביניים בטיפול
מצבי סבל וקושי ביחסי המשפחה נוצרים, כשהמבט החלקי של העצמי על האחר נפגש בפער גדול מדי, אחר שונה מדי, כשההזדהות הטבעית אינה יכולה לגשר על ההבדלים. כאשר בני המשפחה אינם מצליחים ליצור מרחבי ביניים ספונטניים שבהם יתאפשר מפגש או עיבוד של הפערים וההבדלים באמצעות תקשורת אמפתית ופתוחה, נוצרות אי הבנה ואי התאמה שמחבלות בהתפתחות העצמי כמו גם באינטראקציות המשפחתיות.
בתהליך הטיפול הזוגי והמשפחתי, ניתן ליצור מרחב ביניים בין המטופל, המטפל ובני המשפחה האחרים, כאשר לעתים האחר הממשי יושב בחדר (למשל, בן זוג בטיפול הזוגי), ולעתים האחר הממשי אינו נמצא פיזית בטיפול. מרחב הביניים מאפשר להנכיח את נקודת המבט של הזולת האחר מהמשפחה מבלי לאבד את ההזדהות והאמפטיה עם המטופל/ים במפגש הטיפולי. ההנכחה הבין-אישית כוללת הכרה, עיבוד, והבניה מחדש של האחר ושל היחסים עמו, באמצעות חשיפת הלא-ידוע, דהיינו עיבוד חלק מהפערים הגדולים מדי בין בני משפחה. אחד מיעדי הטיפול הוא ליצור הבנה רחבה יותר בעולמו הפנים-נפשי של היחיד ולעתים התאמה טובה יותר ביחסים עצמם, כשהזולת האחר נחווה כסובייקט מוכר ואינטגרטיבי יותר.
על מנת שניצור מרחב ביניים, בין שניים ויותר, בתוך המרחב הטיפולי האישי, כמו גם בטיפול הזוגי והמשפחתי -המטפלת והמטופל/ים יוצרים תנועה מתמדת בין נקודות המבט השונות. במשך התהליך הטיפולי תנועה זו יוצרת ספירלה שמכילה ומחזיקה את המרחב הייחודי של השעה טיפולית. התנסויות אלה הולכות ומצטברות במשך הזמן של הטיפול וכך נוצר קשר הדוק בין מרחב הביניים לבין הספירלה המשפחתית.
אנחנו מחלצים את הלא ידוע המשפחתי באמצעות תנועה בין כמה נקודות מבט, תנועה שחוזרת על עצמה, כמעין ספירלה. הספירלה המשפחתית אורגת ומפגישה את נקודות המבט וההתייחסויות השונות, ומוצאת את נקודות החפיפה, השייכות והדמיון ביניהן, וכן את מצבי הזרות, השוני והאחרוּת.
מטופלים רבים יודעים לדבר על עולמם הפנימי, אולם אינם מצליחים להיחלץ ממנו ולהכיר את נקודת המבט של האחר. לעומת זאת, מטופלים אחרים מזדהים עם האחר עד כדי שכחת עצמם, או שהם מזדהים עם בן משפחה אחד אולם מתעלמים מנקודות מבט נוספות במשפחה. השיח הטיפולי אודות הלא ידוע, דרך הספירלה המשפחתית, יוצר יכולת חדשה אצל מטופלים כאלה ומרחיב את מנעד התחושות והרגשות כלפי האחרים במשפחה. בנוסף, שיח כזה מחדד את המובחנות והנפרדות בין בני המשפחה, ומעניק לכל אחד ואחד מהם קול ייחודי – בין אם הוא נוכח בחדר הטיפולים ובין אם לאו.
למטפל תפקיד מרכזי ופעיל ביצירת הספירלה. כאשר שני בני הזוג נמצאים בחדר, הוא עוזר לנווט בין שתי נקודות המבט הנמצאות בחדר, וליצור מרחב בינים בו שתי נקודות המבט יכולות להתקיים ולהישמע. במקרים אחרים, בהם בן המשפחה האחר אינו נמצא בחדר, המטפל מחלץ את נקודת המבט של בן המשפחה הזה ומשמיע אותה – לעתים מתוך סיפוריו של המטופל, ולפעמים מתוך האינטראקציה עם המטופל והמחשבות והתחושות העולות במטפל.
יורם הופתע מאוד כאשר לא הוזמן לטיול המשפחתי.
יורם: אני הייתי בטוח שהמשפחה לא החזיקה מעמד בלעדי בעבר כשהיינו במשבר משפחתי מתמשך. כנראה שרק 'דמיינתי' את זה?
מטפלת: כן, אני זוכרת שתיארת כיצד אתה הוא שהיית שם להציל את כולם – היחיד שתפקד ללא רבב, דאגת לכסות על חוסר התפקוד של אימא ואבא בבית, ועל היעדרותו של אחיו הבכור.
המטפלת מהרהרת: מבחינתו, העובדה שלא הוזמן לטיול, הייתה סטירה מצלצלת, שהגיעה משום מקום. אבל המטפלת די מופתעת לשמוע שיורם נעלב כל כך. אחרי שנתיים בטיפול, שמעה אינסוף פעמים כמה הוא מתעב את ההתכנסויות המשפחתיות, ומייחל "לקבל פטור" מהן.
יורם משחק עם מפתחות המכונית שמונחים על השולחן, ומחשבותיה של המטפלת מתגלגלות לראשונה למרחק הגדול שהוא עושה מדי שבוע כדי להגיע לטיפול, בלי להחסיר פגישה ובלי לאחר. מעולם לא ביקש להזיז את השעה, לא ביקש הנחה, ובאופן כללי מעולם לא שם אותה בעמדה שבה היא נדרשת להפגין מסירות כלפיו.
מתוך הרהור (reverie) זה, מתחיל מגע זהיר עם הלא-ידוע המשפחתי. במרחב הביניים שנוצר ביניהם ניתן 'לעבור' ביחד מנקודת מבט אחת לנקודת מבט אחרת של בני המשפחה. יחד הם יוצרים את הספירלה המשפחתית:
מבחינתה של אחותו הצעירה יורם לא ממש עזר לה כשראה רק את מה שרצה לראות. יורם לא היה מרכזי בחוויה שלה. אחיו הבכור התנתק מכולם, כולל מיורם שלא היה משמעותי בכלל. האב לא שם לב למאמציו של יורם, כי היה שקוע במאבקיו שלו. האם, הייתה שקועה באבל שלה. שני ההורים הכחישו את חוסר התפקוד שלהם, ועל כן לא יכלו להכיר בתפקיד של יורם באותה העת. על כן, גם לאחר תום המשבר, איש מבני המשפחה לא הכיר במאמציו של יורם. למרות תחושתו כי הוא החזיק את המשפחה, והפנטזיה שלו כי הכול יודעים זאת בסתר לבם, עבור בני המשפחה האחרים, הוא היה שולי.
הטיול שהתקיים בלעדיו, הוא 'ביטוי בפעולה' לתחושות שרחשו מתחת לפני השטח מזה זמן רב.
טיפול שמתמקד רק בפן התוך-נפשי, היה מצביע על הטלטלה הנרקיסיסטית בין פנטזיות ההצלה וההאדרה של יורם, לבין השבירה המתרחשת במציאות ביחסי המשפחה. יורם היה מקבל מקום להתאבל על מה שאירע. אולם השיח הטיפולי, אשר בנוסף לכל אלה חושף גם את הלא-ידוע המשפחתי, מאפשר דרך מרחב הביניים של הטיפול, להרחיב את תפיסת המציאות של יורם. שבירת הפנטזיה מאפשרת לאירוע המשפחתי בהווה להיות שרירותי פחות ואולי מערער פחות. גם אם יורם לא יוותר כליל על הדימוי העצמי כ"מושיע", הרי שיוכל להתייחס לבני משפחתו מתוך הכרה בצרכים האמיתיים שלהם. במקרה זה, פענוח הלא-ידוע המשפחתי פותח אפשרויות לתיקון ממשי.
מרחב הביניים הטיפולי מאפשר עבודה פנימית של המטפלת עם ההעברה הנגדית שלה. המטפלת מאפשרת הרחבה של נקודת המבט של בני המשפחה האחרים והבנה מורכבת יותר שלהם. פירוש כזה של הלא ידוע המשפחתי מאפשר ליורם פתח לקשר אחר עימם, המושתת פחות על פנטזיה ויותר על אמפטיה. בעקבות כך המפגשים הממשיים עם בני המשפחה, אינם מערערים כל כך את העצמי. הם יכולים לאפשר פרידה ונפרדות בוגרים ומתאימים יותר, מנקודת ראותו של יורם.
בדוגמא, הקשר הטיפולי מאפשר לשחזר ולהחצין את נקודות המבט הממשיות של האחים, של האב ושל האם, ואת הדיאדות של יורם עם כל אחד מהם, כבן וכאח. השיח הטיפולי מאפשר תנועה של יורם בין הזיכרון של נקודות המבט השונות של בני המשפחה שלו, לבין אלו שקיימות עתה בפועל. וכן גילוי המחבר בין רגשות לתובנות, שצומחות עתה במרחב הביניים של הטיפול.
המטפלת נעה עם יורם בין המצבים הרגשיים שקרו בפועל, ושאינם מדומיינים. כך מתאפשרת לו כאדם בוגר כיום, ההרחבה הנפשית שכוללת את המקום האבהי, המקום האימהי, והמקום הילדי. מרחב הביניים שההורים לא יכלו (מסיבות שונות) לבנות בקשר של כל אחד מהם עם יורם – נבנה עתה בחדר הטיפולים.
לצד העלאת המודעות העצמית המתרחשת בכל טיפול, ההתייחסות ללא ידוע המשפחתי, מפתחת את יכולתו של המטופל לראות את עצמו בתוך מרחב יחסים משותף, להתמצא ברב-שכבתיות שאליו הוא שייך וממנו הוא צמח ו"לקרוא" אותו.
חשוב להדגיש, כי לא מדובר פה בתרגיל אינטלקטואלי, או רכישה של יכולת קוגניטיבית, (כגון: (Perspective taking, role playing. העבודה הרגשית על הלא ידוע המשפחתי חייבת לכלול הזדהות, כלומר חיבור רגשי חדש לחומרים שעלו (או לחומרים מוכרים לגביהם נעשתה דיסוציאציה עד כה). כאשר נעשה פענוח של הלא-ידוע, החיבור הרגשי החדש, כולל שינוי שאת ביטוייו השונים ניתן למצוא ברובדי המציאות ובמרחבים המשותפים.